כל חייל שנשלח אל שדה הקרב נדרש להקרבה גדולה. מגיעה לכל לוחם הערכה על אומץ ליבו ועל נכונותו לסכן את חייו למען המדינה. אבל המשמעת עדיין חיונית לכל חייל. גם אנחנו, הטנקיסטים של מלחמת ההתשה ושל תקופת ההתשה הקשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים, לחמנו בתנאים קשים. ישבנו בטנקים ימים ולילות, איבדנו חברים, היינו רחוקים מהבית שבועות וחודשים, וחיינו תחת איום מתמיד. ובכל זאת ידענו: צבא אינו מקום שבו כל אחד בוחר לעצמו את הכללים. לא עזבנו, לא הפרנו פקודות, לא חשבנו שהקושי שעברנו מאפשר לנו להחליט מתי המשמעת מחייבת ומתי לא.
שירות בצה"ל אינו תוכנית כבקשתך. לא בגבעתי, לא בשריון ולא באף יחידה אחרת. דווקא צבא שלוחמיו עוברים את התופת חייב להיות צבא עם גבולות ברורים. כי בשדה הקרב, המשמעת אינה בירוקרטיה ואינה עניין של כבוד למפקדים בלבד - היא יכולה להיות ההבדל שבין חיים למוות.
מעולם לא הייתי בעד השפלת צעירים. להפך. צעירים שמגיעים לצבא צריכים לקבל יחס של כבוד, הבנה, חום ואהבה. צריך לחנך אותם, להקשיב להם ולחזק אותם. השפלת חיילים צעירים על ידי הוותיקים אינה מתכון להצלחה בקרב, אלא להפך. היא פוגעת ביכולות, במקצועיות, במוטיבציה וברעות.
אהבה לחיילים אינה מתירה עצימת עיניים. חמלה אינה אומרת ויתור על ערכים. דווקא משום שאנו מוקירים את הלוחמים שלנו אסור לנו לשדר להם מסר מסוכן שלפיו מי שסבל יותר רשאי לציית פחות. צה"ל הוא צבא העם לא רק משום שכל חלקי החברה משרתים בו, אלא משום שכל מי שלובש מדים כפוף לאותה מחויבות: אחריות, רעות ומשמעת.
זו הדרך לכבד את הלוחמים - לא לוותר להם על הערכים שמאפשרים להם להילחם.
התרעות פיקוד העורף