מאז שנות התשעים עמדה במרכז השיח המדיני בישראל תפיסה אחת: הסכסוך הישראלי-ערבי הוא בעיקרו סכסוך טריטוריאלי, ולכן הפתרון נמצא בנוסחה פשוטה - שטחים תמורת שלום.
הרעיון היה ברור: ישראל תוותר על שטחים, תסיר מוקדי חיכוך ותאפשר הקמת מסגרות שלטוניות ערביות לצידה, ובתמורה הצד השני יבחר בשלום, יכיר בישראל ויפנה את משאביו לבניית חברה משגשגת.
זו הייתה תפיסה שנבעה מתוך רצון אמיתי לסיים את מעגל המלחמות. היא נשענה על הנחה מרכזית: שהאינטרס הכלכלי והמדיני גובר בסופו של דבר על האיבה ההיסטורית.
אולם שלושת העשורים האחרונים חייבים לגרום לישראל לשאול אם הנחת היסוד הזאת הייתה נכונה. כי המציאות סיפקה סדרה של מבחנים: הסכמי אוסלו, שנועדו להביא לעידן חדש של שלום עם הפלסטינים, לא הביאו לסיום הטרור אלא לגלים קשים של פיגועים בלב ערי ישראל. הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון, שנועדה להפחית את החיכוך, אפשרה לחיזבאללה לבסס כוח צבאי משמעותי בגבול הצפון. ההתנתקות מרצועת עזה, שנועדה ליצור הפרדה ולהקטין את החיכוך, הסתיימה בהשתלטות חמאס, בירי רקטות מתמשך ולבסוף במתקפת שבעה באוקטובר.
המסקנה אינה שהשאיפה לשלום הייתה טעות. המסקנה היא שהייתה טעות לחשוב שוויתור ישראלי לבדו ייצור שלום. במציאות שנבנתה אחרי שבעה באוקטובר התברר כי רק לאחר מלחמה עקובה מדם, הרס וחורבן – ניתן יהיה להגיע להכרה שמלחמה עם ישראל אינה משתלמת.
שלום אינו נוצר רק מהסרת מכשולים חיצוניים. הוא דורש שינוי פנימי עמוק בתפיסת הצד השני - הכרה בזכותה של ישראל להתקיים בגבולות בטוחים, שינוי תודעתי שיכול להוביל תהליך בניית אמון לאורך זמן.
הבעיה בתפיסת "שלום עכשיו": דילוג על שלב האמון
אחת הבעיות המרכזיות של תפיסת "שלום עכשיו" הייתה לא הרצון בשלום, אלא ההנחה שאפשר להגיע אליו במהירות. היא האמינה שאם מנהיגים יחתמו על הסכמים ואם ישראל תבצע צעדים דרמטיים - המציאות בשטח תשתנה בהתאם. אבל יחסים בין עמים אינם משתנים בקצב של חתימות. מדינות יכולות לחתום על הסכמים, אך חברות שלמות זקוקות לזמן כדי לשנות תפיסות, פחדים ונרטיבים.
אי אפשר לצוות על אמון. אי אפשר לחוקק פיוס. אי אפשר ליצור שותפות אסטרטגית במקום שבו עדיין קיימת מחלוקת בסיסית על עצם הלגיטימיות של הצד השני. לכן, השאלה אינה כמה או איזה שטח ישראל מוכנה למסו שהוא בבסיס תפיסתה המוטעית של "שלום עכשיו". השאלה היא אם נבנתה התשתית שתבטיח שהמציאות החדשה תוביל ליציבות ולא תהפוך לכלי נוסף נגד ישראל או כנקודת פתיחה לסכסוך האלים הבא.
אמון הוא לא נקודת פתיחה - הוא תוצאה
המודל העתידי חייב להיות שונה. לא "שלום לפני ביטחון". לא "ויתורים לפני אמון". אלא תהליך הדרגתי שבו שני הצדדים מוכיחים לאורך זמן שהם מחויבים למציאות חדשה.
העיקרון צריך להיות פשוט: אנחנו לא חייבים לאהוב זה את זה. אנחנו חייבים להפסיק להרוג זה את זה - ולבנות במשך שנים מציאות שבה מובן לערבים שהמלחמה בלתי משתלמת. שלום אמיתי אינו מתחיל בטקס חתימה. הוא מתחיל כאשר ילד שנולד משני צדי הגבול גדל לתוך מציאות שבה הצד השני אינו אויב נצחי אלא שכן מעבר לגבול, עם שפה ותרבות שונים אך לא בלתי רצויים או מתקבלים. הדרך להשיג מטרה זו עוברת דרך יציבות.
שלב ראשון: הסכם אי-לוחמה
השלב הראשון אינו שלום מלא אלא התחייבות הדדית להפסקת המלחמות. מדברים במקום לירות. הסכם אי-לוחמה צריך להגדיר מה נחשב הפרה, כיצד מגיבים להפרה, אילו מנגנוני פיקוח קיימים, ומה המחיר למי שמחליט לחזור לאלימות. המסר צריך להיות ברור: אפשר לחלוק עלינו, אפשר לנהל משא ומתן, אבל אי אפשר להשתמש באלימות ככלי מדיני.
שלב שני: ביטחון וגבולות יציבים
שלב שלישי: בניית אינטרסים משותפים
רק אחרי יציבות ביטחונית ניתן לבנות קשרים עמוקים יותר: מסחר, אנרגיה, מים, חקלאות, תיירות, שיתופי פעולה טכנולוגיים. כי הסכם אי לוחמה אינו יכול לעמוד בפני עצמו. הוא אינו רק מצב שבו אין ירי. ההסכם חייב להתמלא בתוכן. שלום הוא מצב שבו לשני הצדדים יש יותר להפסיד - בחזרה למלחמה.
אחרי שנים של יציבות - השלום הופך למציאות
שגרירויות, יחסי תרבות ופתיחת גבולות אינם צריכים להיות נקודת ההתחלה. לא צריך לכפות "מזרח תיכון חדש". צריך לבנות אותו. שלב אחר שלב. הלקח מהעבר אינו ששלום בלתי אפשרי. הלקח הוא ששלום אינו נוצר מהצהרות גדולות, טקסים רבי רושם, או לחיצות יד בין מנהיגים, אלא מהרגלים קטנים שנבנים לאורך זמן. כך בונים אמון.
התרעות פיקוד העורף