ככל שישראל מתקרבת לבחירות, יותר ויותר פוליטיקאים מבטיחים להקים "ממשלה ציונית". הביטוי הזה מוצג כדבר חיובי ומובן מאליו, כאילו ישראלי ליברלי ודמוקרטי כלל אינו יכול להתנגד לו.
אני מתנגד. אינני רוצה את מה שהם מכנים "ממשלה ציונית". אני רוצה ממשלה ישראלית.
אני רוצה ממשלה שתייצג את כלל אזרחי ישראל המקבלים על עצמם את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית ואת הערכים המעוגנים במגילת העצמאות. אני רוצה שיהודים וערבים, דתיים וחילונים, שמרנים, ליברלים וסוציאל־דמוקרטים יוכלו להיות שותפים בשלטון על פי עמדותיהם, התנהלותם ומחויבותם לכללי המשחק הדמוקרטיים — ולא על פי מוצאם הלאומי או האתני.
הציונות הייתה התנועה הלאומית שבאמצעותה ביקש העם היהודי לממש את זכותו להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית. יעדה המדיני המרכזי הושג ב־1948, עם הקמת מדינת ישראל.
השאלה היום איננה אם לציונות יש לגיטימציה היסטורית. השאלה היא מה נעשה בישראל של 2026 בשם הציונות.
ההתנחלויות מורחבות בכל רחבי הגדה המערבית הכבושה, לא רק כדי לספק דיור, אלא כדי לסכל את האפשרות הטריטוריאלית להקמת מדינה פלסטינית. כבישים, תשתיות, חוות חקלאיות, אזורי ביטחון, תקציבי מדינה וסמכויות שלטוניות משמשים להעמקת השליטה הישראלית ולהפיכת ההיפרדות המדינית לקשה יותר ויותר.
לזה קוראים ציונות.
מאחזים בלתי חוקיים מוקמים על אדמות פלסטיניות, ובהמשך זוכים לחשמל, לכבישים, להגנה צבאית ולמימון ציבורי. מה שמתחיל כהפרת חוק מצד מתנחלים אידיאולוגיים הופך בהדרגה למדיניות ממוסדת של המדינה.
לזה קוראים ציונות.
קהילות פלסטיניות מאוימות, מוטרדות ולעיתים נדחקות מבתיהן ומאדמות המרעה שלהן. מתנחלים חמושים מאיימים על חקלאים, משחיתים רכוש, תוקפים כפרים ומשתמשים באלימות כדי לשנות את המציאות בשטח. לעיתים קרובות מדי נדמה שהצבא מגן על המתנחלים ביעילות רבה יותר מכפי שהוא מגן על הפלסטינים החיים לצידם.
לזה קוראים ציונות.
שרים בממשלת ישראל מדברים בגלוי על סיפוח רוב הגדה המערבית, ואפילו כולה, ובה בעת שוללים זכויות פוליטיות שוות ממיליוני הפלסטינים החיים שם. הם רוצים את הארץ בלי האנשים החיים עליה, ריבונות בלי אזרחות ושלטון קבע בלי שוויון דמוקרטי.
לזה קוראים ציונות.
יש מנהיגים פוליטיים הקוראים לחידוש ההתיישבות היהודית בעזה. אחרים מדברים על "עידוד הגירה", כאילו הוצאתם של פלסטינים ממולדתם היא אפשרות מדינית לגיטימית ולא עקירה כפויה.
לזה קוראים ציונות.
לאזרחים הערבים בישראל אומרים שקולותיהם נספרים, אבל שהמפלגות שבהן בחרו אינן שותפות לגיטימיות בקביעה מי ימשול במדינה. מפלגות יהודיות התוקפות את הדמוקרטיה, את השוויון ואת שלטון החוק עדיין נתפסות כשותפות טבעיות לקואליציה, ואילו מפלגות ערביות המחויבות להשתתפות פוליטית בדרכי שלום נפסלות משום שאינן ציוניות.
גם לזה קוראים ציונות.
מערכת המשפט מוחלשת, מוסדות עצמאיים מותקפים, אכיפת החוק עוברת פוליטיזציה, ארגוני החברה האזרחית מוקעים כבלתי נאמנים, וביקורת נתפסת כבגידה. נאמנות לאידיאולוגיה לאומית מסוימת הולכת ומחליפה את הנאמנות לעקרונות הדמוקרטיה.
לזה קוראים ציונות.
אני מתנגד לכל אלה.
כל ישראלי המגדיר את עצמו ליברל ודמוקרט צריך להתנגד להם גם הוא. הגדרה עצמית יהודית אינה מחייבת לשלול מן העם הפלסטיני את אותן זכויות לאומיות שאנו תובעים לעצמנו. היא אינה מחייבת להתייחס לאזרחיה הערבים של ישראל כאל אורחים במערכת הפוליטית. והיא אינה מחייבת להאמין שזכויות יהודיות הן מוחלטות, בעוד שזכויות פלסטיניות הן זמניות, מותנות או נתונות למשא ומתן.
ישראל יכולה להמשיך להיות הבית הלאומי של העם היהודי. היא יכולה לשמר את אופיו העברי של המרחב הציבורי, את חגיה הלאומיים היהודיים, את חוק השבות ואת הקשר העמוק להיסטוריה היהודית. אבל כמדינה דמוקרטית, היא חייבת להיות מדינתם של כל אזרחיה, בשוויון מלא.
המחויבות הזאת כבר כתובה במגילת העצמאות. המגילה מבטיחה חירות, צדק ושלום. היא מתחייבת ל"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". היא מבטיחה חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות. והיא קוראת לאזרחיה הערבים של המדינה להשתתף בבניינה "על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה".
המילים האלה אינן יכולות להישאר טקסט חגיגי שמצטטים ביום העצמאות ומתעלמים ממנו בשאר ימות השנה. הן צריכות להיות הבסיס שעליו מושתת השלטון בישראל.
כאשר פוליטיקאים מבטיחים "ממשלה ציונית", לעיתים קרובות כוונתם היא לממשלה שהמפלגות הערביות מודרות ממנה מראש. האזרחים הערבים־פלסטינים מהווים כחמישית מאוכלוסיית ישראל. הם עובדים בבתי החולים, באוניברסיטאות, בבתי הספר, בעסקים, בשלטון המקומי, במערכת המשפט ובכל תחומי החיים הציבוריים. הם משלמים מסים ומשתתפים בבחירות. ובכל זאת, פעם אחר פעם נאמר לנציגיהם הפוליטיים כי אין להם זכות לגיטימית להשפיע על השאלה מי ירכיב את הממשלה.
קולותיהם נספרים כאשר מחלקים את המנדטים — אבל ערכם מופחת כאשר מחלקים את הכוח.
המבחן להשתתפות בממשלה אינו צריך להיות אם מפלגה מגדירה את עצמה ציונית. השאלות הנכונות הן אחרות: האם היא מקבלת את הכרעת הבוחר בבחירות דמוקרטיות? האם היא מכבדת את החוק? האם היא מחויבת לשוויון? האם היא שוללת אלימות פוליטית? האם היא מכירה בלגיטימיות של יריביה? האם היא מוכנה למשול באחריות לטובת כלל האזרחים?
מפלגה יהודית הדוחה את העקרונות האלה ראויה פחות להיות חלק מהממשלה ממפלגה ערבית המקבלת אותם.
אין לדרוש מאזרח ערבי לאמץ אידיאולוגיה לאומית יהודית כתנאי ללגיטימיות הפוליטית שלו. ואין לדרוש מאזרח יהודי לוותר על זהותו היהודית. מה שצריך לדרוש מכולנו הוא לקבל על עצמנו אמנה דמוקרטית משותפת.
אמנה כזאת חייבת לכלול אזרחות שווה, עצמאות מערכת המשפט, חופש הביטוי, חופש הדת, הגנה על מיעוטים, כפיפות כוחות הביטחון לשלטון האזרחי, שלילה מוחלטת של אלימות פוליטית וחובתה של המדינה לשרת את כלל אזרחיה.
והיא חייבת לכלול גם את סיום שלטון הקבע הישראלי על העם הפלסטיני.
הממשלה הבאה צריכה להיות מורכבת מכל מפלגה — יהודית או ערבית — המקבלת מצע דמוקרטי משותף. עליה לכלול את כל מי שמחויבים למגילת העצמאות, לשוויון בפני החוק, לממשל אחראי ולעתיד מדיני המבוסס על שתי מדינות בגבולות מוכרים.
חברי ממשלה כזאת יכולים לחלוק זה על זה בענייני כלכלה, דת, חינוך, שירותים ציבוריים, היסטוריה לאומית ואפילו בשאלת התנאים המדויקים להסכם שלום.
הם אינם צריכים לחלוק אותה לאומיות.
הם צריכים לחלוק את אותם כללי משחק דמוקרטיים.
המבחן של ממשלה ישראלית טובה איננו כמה פעמים שריה משתמשים במילה "ציונות". המבחן הוא אם ילדים יהודים וערבים זוכים להזדמנויות שוות; אם אלימות נחקרת ונענשת בלי קשר לזהות התוקף; אם משאבי הציבור מחולקים בהגינות; אם בתי המשפט נותרים עצמאיים; אם האזרחים יכולים להחליף את מנהיגיהם; ואם הממשלה פועלת למען עתיד שבו ישראלים ופלסטינים יוכלו לחיות בחירות, בכבוד ובביטחון.
אינני רוצה ממשלה של סיפוח, הדרה, עליונות יהודית, עקירה כפויה ומלחמת נצח — גם אם מנהיגיה מכנים אותה "ממשלה ציונית".
אני רוצה ממשלה ישראלית המבוססת על מגילת העצמאות ועל דמוקרטיה ליברלית.
אני רוצה ממשלה הכוללת את כל הישראלים המאמינים שהמדינה חייבת לשרת את כל אזרחיה ושהדמוקרטיה חייבת להגן על כולם.
חבריה אינם צריכים לאומיות משותפת.
הם צריכים ערכים דמוקרטיים משותפים.
התרעות פיקוד העורף