הציטוטים שיוחסו לבכירים האמריקאים חושפים את האמונה המערבית בכוחה של החתימה עצמה. ברגע שמסמך נחתם, נוצרת אצל מקבלי ההחלטות תחושה שהמציאות כבר הוסדרה, גם אם בשטח אין עדיין שום הוכחה לכך שארגון הטרור שינה את אופיו, את יעדיו או את היגיון הפעולה שלו. כאילו לא חלפו יותר משלושה עשורים מאז חתימת הסכמי אוסלו, המודל המובהק לפער שבין התפיסות.
לדברי פרופ' משעל, חמאס יכולה להסכים להפוגה, להבנות או להסדר זמני כל עוד אלה אינם מתורגמים להכרה סופית בלגיטימיות של היריב. כאן טמון ההבדל הקריטי בין הודנה לבין שלום כמושג מערבי: הודנה היא השהיה; שלום ליברלי הוא סגירת סכסוך והשלמה. אצל חמאס, ההשהיה מותרת אם היא משרתת את המטרה; השלום בעייתי אם הוא מקבע ויתור על עקרונות היסוד. והדבר נכון, בסופו של דבר, לכל הסכם שלום עם כל שחקן במזרח התיכון.
ההסכם כסימולציה
המבנה המערבי של הסכם מניח שלושה דברים: שאם יש התחייבות - יש גם כוונה לקיים; שאם יש מנגנון יישום - יש גם רצון ליישם; ושאם קיים פער בין הרטוריקה לשטח - הזמן יפתור אותו. אלא שבמקרה של חמאס, הפער הזה אינו תקלה. הוא המנגנון עצמו.
ארגונים אסלאמיים-פוליטיים אינם נעים בקו ישר מ"מלחמה" ל"שלום", אלא בין אלימות מבוקרת, פשרה מתוחמת והמשך מאבק. לכן, כשבכירים אמריקאים מדברים על "התחייבות", הם מייחסים למילה תוקף מערבי: חתימה שמסדירה את המציאות. אולם עבור שחקן מהסוג שחמאס מייצגת, חתימה עשויה להיות כלי להקטנת לחץ בינלאומי, לאיתות על גמישות או להרווחת זמן עד לעיתוי נוח יותר.
הווקף של הפשרה
אחד הרכיבים העמוקים במושג הפשרה הוא התיחום שלה: מה מותר להשהות, ומה אסור להפקיר. כאן נכנס ההיגיון הדתי-פוליטי של הווקף, המציב תקרה נורמטיבית: אפשר לדחות, להקפיא ולתמרן, אבל אסור להפוך ויתור זמני להכרה סופית שמוחקת את התביעה ההיסטורית. היגיון זה נכון גם להתנהלותה של איראן מול ארצות הברית ומדינות המפרץ והצבא האמריקאי חש זאת היטב.
מכאן נובעת אי-ההבנה המערבית: המערב רואה בהסכם מסמך; התנועה האסלאמית רואה בו לעיתים מרחב פעולה. המערב מחפש סיום; חמאס מחפשת תנאים. המערב שואל "האם נפתרה הבעיה?"; חמאס שואלת "האם נכון לעכשיו יש לנו פחות לחץ, יותר חופש ויותר זמן?"
פירוק הנשק כאשליית סופיות
ההכרזה על הסכם לפירוז חמאס מנשקו ממחישה את הפער הזה בצורה חדה. האמריקאים מדברים על "צעד היסטורי", על "ביטחון מתמשך" ועל "התחייבות" של הצדדים; אך במקביל הם עצמם מודים בספקנות באשר לנכונותו של חמאס להתפרק מנשקו ובכך חושפים שההסכם נולד בתוך אי-אמון עמוק.
כאן טמונה הבעיה המבנית: אם הסכם מוצג לציבור כפתרון, אך למנסחיו ברור שהוא בעיקר מנגנון לחץ, פיילוט מדיני או מסגרת לתהליך ארוך הרי שההסכם אינו מבטל את הסכסוך אלא מנהל אותו. במילים אחרות: המערב חוגג "שלום", בעוד הצד השני חוגג הפוגה.
שפה מערבית, היגיון אחר
המערב הליברלי מניח שהסכם הוא תוצר של תום לב ושל נורמליזציה: אם חתמת, אתה מחויב מוסרית לשנות כיוון. אבל אצל שחקנים אסלאמיים-פוליטיים, הפוליטיקה אינה נבחנת קודם כול לפי נאמנות למודל הליברלי של אמון, אלא לפי תועלת, הישרדות ושימור היעד האידיאולוגי. לכן, כאשר בכירים אמריקאים אומרים "ישראל חתמה, חמאס חתם", הם מתארים מצב משפטי, אך לא בהכרח מציאות פוליטית. ההפרש הזה הוא בדיוק המקום שבו המבט המערבי מתעוור: הוא רואה התחייבות, אבל אינו רואה את האסטרטגיה שמאחוריה.
השורה התחתונה: לקרוא את ההסכם בזמן חמאס, לא בזמן וושינגטון
במזרח התיכון, הסכם אינו מילה נרדפת לשלום. לעיתים הוא רק צורה מתוחכמת יותר של מאבק: פחות אש, יותר זמן; פחות עימות גלוי, יותר הכנה לשלב הבא.
המערב אינו רק מפרש את ההסכם אחרת - הוא מקדש אותו. הוא מאמין שהמסמך גובר על הכוונה, שהחתימה גוברת על האידיאולוגיה ושהנוסח גובר על מאזן הכוחות בשטח. זהו הפולחן: סגידה לטקס החתימה במקום בחינה מפוכחת של המציאות שאחריו.
לכן המבחן האמיתי של ההסכם הנוכחי אינו בשאלה מי חתם, אלא בשאלה מה מתפרק בפועל: כמה מנהרות נהרסו, כמה אמצעי לחימה הוצאו משימוש, וכמה מן היכולת הצבאית והשלטונית של חמאס חדלה להתקיים. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לקרוא את ההסכם בזמן וושינגטון; עליה לקרוא אותו בזמן חמאס. כל עוד הכוונה קודמת למסמך והמסמך הוא רק עוד כלי בדרך. מי שסופר חתימות במקום יכולות עלול לגלות, שוב, שחגג שלום בזמן שהצד השני חגג הפוגה בלבד.
התרעות פיקוד העורף