“אל-יַדּ אל-וַאחִדַה לָא תֻסַפִּק" - יד אחת אינה מוחאת כפיים. הפתגם הערבי העתיק הזה משקף היטב את אחת הדילמות המרכזיות בישראל: כולם מדברים על חיים משותפים, שוויון ושילוב החברה הערבית, אך ברגע המבחן האמיתי - הבחירות ותוצאותיהן - השותפות עדיין מוגבלת.
הרעיון של שותפות יהודית-ערבית החל עוד בתקופת המנדט הבריטי. "ברית שלום", שהוקמה ב-1925, ותנועת איחוד שבאה אחריה, ביקשו לקדם מסגרת דו-לאומית המבוססת על שוויון. במקביל פעלה המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה כמסגרת יהודית-ערבית משותפת. גם לאחר הקמת המדינה לא נעלם הרעיון. מק"י, רק"ח ובהמשך חד"ש שמרו במשך שנים על שותפות יהודית-ערבית, ובשנות ה-70 פעלה גם של"י שקידמה שוויון אזרחי ופתרון מדיני.
אם השותפות תעסוק רק בסמליות, סיכוייה להצליח יהיו מוגבלים. אולם אם תציע פתרונות בתחומים כמו ביטחון אישי, יוקר מחיה, חינוך, בריאות, דיור ותעסוקה - ייתכן שתצליח להגיע למקום שקודמותיה לא הגיעו אליו. השאלה אינה אם שתי ידיים ימחאו כפיים, אלא אם החברה הישראלית תהיה מוכנה להקשיב לצליל.
התרעות פיקוד העורף