לצה"ל אחריות כבדה למחדל שבעה באוקטובר. במשך שנים הזינה המערכת את הדרג המדיני בתפיסה שלפיה חמאס מעוניין בשגשוג כלכלי ובהימנעות מהסלמה. בלילה שלפני המתקפה הצטברו סימנים חריגים והתקיימו התייעצויות, אך התמונה לא תורגמה להתרעה ולא הובאה בזמן לידיעתם האישית של ראש הממשלה ושר הביטחון.
וחשוב להדגיש שהכשל לא היה רק מודיעיני, אלא הוא היה בראש ובראשונה תרבותי. אפשר לכנות זאת "וקסנריזציה" - על שם תכנית וקסנר ששלחה גנרלים להרווארד והחזירה אותם עם תפישות של ווק אמריקאי. ולכן אין מדובר בסוג של תיאוריית קשר אלא כתיאור של שינוי בדמות המפקד: פחות מצביא החותר להכרעה, יותר מנהל סיכונים המבקש להכיל, להסדיר ולתווך בין הצבא לפוליטיקה.
כך נוצרה הומוגניות תפיסתית עמוקה במטכ"ל. ודי לעיין ברשימת הרמטכ"לים, סגני הרמטכ"ל וראשי אמ"ן מהעשורים האחרונים. כמעט כולם השתלבו במפלגות השמאל, בעוד שניתן היה לצפות מגנרלים דווקא להשתלב במפלגות ימין. ואותם גנרלים עיצבו את עולם המושגים של הצבא עד השבעה באוקטובר: הרתעה במקום הכרעה, שקט במקום שינוי המציאות, והצגת מגבלות מקצועיות כאילו הן עצמן מדיניות לאומית.
זו הסיבה שמינוי הרמטכ"ל היה החטא הקדמון. לאחר שבעה באוקטובר נדרש רמטכ"ל שמבין כי הצבא חייב להשתנות לא רק ארגונית אלא תפיסתית. אייל זמיר נתפס כמועמד התקפי יותר, אך במבחנים המרכזיים הוא הרבה להציג הסתייגויות מהמהלכים שעליהם החליט הדרג המדיני.
זכורה העברת מסמך לפני ההחלטה על השלמת כיבוש העיר עזה, ובו זמיר הזהיר מפני הכניסה לעיר. אבל עמדתו ה"מכילה" הייתה שגויה. הושג הסכם שמאפשר את שחרור כל החטופים ומשאיר את ישראל בעזה. כיום ישראל שולטת בכ-73 אחוזים משטח הרצועה. זכותו ואף חובתו של הרמטכ"ל להתריע. אבל לאחר שהממשלה הכריעה, תפקידו לבצע בנחישות, לא להפוך את ההסתייגות המקצועית למדיניות מתחרה.
האנלוגיה לצבא אינה מלאה. חוק יסוד: הצבא קובע במפורש כי הצבא נתון למרות הממשלה וכי הרמטכ"ל כפוף לשר הביטחון. אין לצה"ל "עצמאות" מן הדרג המדיני בקביעת יעדי הביטחון. ועדיין, עתירה נגד כ"ץ אפשרית. הטענה לא תהיה שהצבא רשאי לנהל מדיניות עצמאית, אלא שהשר הפעיל את סמכותו משיקולים זרים, כעונש על עמדה מקצועית או בשל מחלוקת נקודתית.
עם זאת, צריך לדייק גם באזהרה: עתירה שתחייב את ראש הממשלה לפטר את כ"ץ תהיה חלשה בהרבה מן העתירה נגד בן גביר. שם נטען לצבר ממושך של התערבויות באכיפה, בחקירות ובהפעלת כוח כלפי אזרחים.
מחלוקת אחת על מינוי אלוף, גם אם נוהלה באופן צורם, אינה יוצרת לבדה עילה חוקתית להדחת שר. הסכנה המיידית יותר היא צו ביניים שיקפיא את המינוי ויעביר עוד נתח מן המחלוקת הביטחונית אל אולם בית המשפט.
לכן כ"ץ חייב להיות תקיף, אך גם מדויק. עליו להבהיר את מדיניות הממשלה, לדרוש פיקוד החותר להכרעה ולסרב לאשר מינויים המשכפלים את הקונספציה הישנה, אך לעשות זאת בתהליך מסודר, מתועד ומבוסס. שליטה אזרחית בצבא אינה שלטון גחמני של שר; היא כפיפות מקצועית של הצבא למדיניות חוקית שנקבעה בידי נבחרי הציבור.
הגנרלים אינם פקידים חסרי דעה. חובתם להזהיר, להתווכח ולהציג אמת מקצועית. אבל הם גם אינם ממשלה במדים. במדינה דמוקרטית, הממשלה קובעת את יעד המלחמה; הצבא קובע כיצד לנצח בה.
התרעות פיקוד העורף