אם בעבר רווחה התפיסה שאלו מקצועות "גבריים", כיום המציאות מוכיחה אחרת. אנו רואים זאת בסדנאות ההאקתון לנשים ובאולימפיאדת הפיזיקה הארצית שאנו עורכים עם מנהל החינוך הדתי, ושבה שיעור המשתתפות מתקרב ל-50%. האתגר המרכזי כבר אינו בשער הכניסה, אלא בשלב הבא: שימור וקידום נשים באקדמיה ובמחקר. אם לא נדע לשמר אותו משאב אנושי בשלבים המתקדמים של הקריירה האקדמית, ההצלחה המרשימה שאנו רואים כיום בבתי הספר לא תתורגם להובלה מדעית ארוכת טווח.
הקושי מתחיל בעיקר בתארים המתקדמים ובמחקר הניסויי, הדורשים רציפות של שנים, עבודה יומיומית במעבדות, ניהול צוותים וגיוס מענקי מחקר. עבור חוקרות צעירות, שנות ההכשרה האינטנסיביות חופפות לעיתים לשנות ההיריון, הלידה וגידול הילדים ויוצרות אילוצי זמן אובייקטיביים העלולים לעכב קריירה מחקרית.
הפתרון אינו בהעדפה מתקנת, אלא בתיקון מנגנון התמריצים: מימון ציבורי של מלגות ייעודיות לנשים בתארים מתקדמים יסיר את החסם הכלכלי ויאפשר לבחור על בסיס מצוינות בלבד. במקביל, יש להתאים את מסלולי הקידום למציאות החיים בלי להתפשר על הרף האקדמי. הערכת חוקרת אינה יכולה להתבסס רק על מספר הפרסומים, אלא גם על איכותם, השפעתם המדעית ויכולת גיוס המענקים שלהם. חוקרת שתקופת מחקרה חפפה להיריון, לידה או גידול ילדים אינה צריכה להיבחן כאילו עמדה לרשותה אותה רציפות מחקרית שהייתה לחוקר שלא התמודד עם אותם אילוצים.
זו אינה רק סוגיה של שוויון הזדמנויות, אלא אינטרס לאומי. בשעה שישראל מתמודדת עם מחסור בחוקרים, מדענים ומהנדסים, כל חוקרת מצטיינת שנושרת מהמסלול בשל חסמים מבניים היא הפסד לאקדמיה ולתעשייה. השקעה בהסרת החסמים האלה היא השקעה אסטרטגית בהון האנושי, בחדשנות ובכושר התחרות של ישראל.
התרעות פיקוד העורף