היינו כל כך עסוקים בהדחת מפקד פיקוד המרכז בשידור חי, ואז בהכחשה שלה, שפספסנו אירוע חשוב. שלשום בג"ץ דחה את העתירה של ארגון עדאלה נגד הפסקת פעילות אונר"א בישראל, והשופטים קבעו שאין ראיות לפגיעה בזכויות אדם על אף מחאות העותרים.
עם כל הכבוד להפסקת העבודה עם אונר"א בגבולות הארץ, מה שחשוב הוא להפסיק את פעילותה של אונר"א בעזה, ובכלל. הארגון המושחת הזה הפך מזמן לכלי שרת של התפיסה החמאסית, שלפיה לכל הפלסטינים דור רביעי ברצועה יש זכות שיבה לישראל, בעוד ליהודים יש זכות להישחט או לטבוע בים.
את התפיסה המעוותת הזו, כמו את הנצחת סטטוס הפליטות והעברתו בירושה, מממנות מדינות העולם בחסות האו"ם. ישראל הצליחה לעצור את המימון בתחילת המלחמה, כשהתגלה שמורים עובדי אונר"א השתתפו פיזית בטבח השבעה באוקטובר. אבל בנקודת זמן כלשהי הופשרה הקפאת המימון, ומאז מי שסובלת מירידה בתדמית זו ישראל - ולא חמאס.
פירוק חמאס מנשקו אינו רק שאלה של רובים, אלא גם של הנשק האידיאולוגי. בממשלה מתרצים את המצב התקוע בכך ש"חיסול חמאס הוא תהליך", אבל חלק משמעותי בתהליך הוא התפיסה. מדוע ישראל אינה דורשת לכלול בהסכם ויתור על סטטוס הפליטות, לפחות מאלה שאמורים לקחת לידיהם את ניהול עזה?
הבעיה היא שאנחנו לא בתוכניות חכמות, אלא בקמפיינים שנועדו למראית עין. כמה שנים הבטיחו כאן "למוטט את חמאס" ולא עשו דבר, ושוב ושוב הבטיחו להשמיד את הארגון אחרי השבעה באוקטובר. אבל כשזה מגיע לעבודה שיטתית אנחנו מפספסים הזדמנויות. אם זה לא מספיק, עכשיו ה"קמפיין" נגד מערכת המשפט כנראה חשוב יותר מהשימוש בדחיית העתירה כחומר משפטי. בעזרתו ניתן לשכנע את מדינות העולם שגם בג"ץ מכיר בכך שאי-שיתוף פעולה עם אונר"א אינו מהווה פגיעה בזכויות אדם.
בית המשפט העניק לממשלה מתנה משפטית כדי להמשיך להילחם באונר"א. הוא כתב ש"אונר"א משמשת במה להסתה, בבתי הספר שהיא מפעילה נלמדים תכנים אנטישמיים ומפארים מחבלים שרצחו ילדים ונשים, ומוסדותיה בעזה שימשו את ארגוני הטרור לאחסון ולירי טילים". אז מה חשוב יותר: לקדם דה-לגיטימציה של אונר"א באמצעות פסקי דין כאלה, או לקדם דה-לגיטימציה של מערכת המשפט? כשבהנהגה חושבים כל כך עקום, קשה שלא לתהות איך בדיוק ננצח ככה.
התרעות פיקוד העורף