מה שמעניין הוא לא השקר הבוטה עצמו אלא הנחישות שבה נאחז בו חמד מול שאלותיו העקשניות של מורגן. הראיון חשף את האסטרטגיה החדשה של חמאס: הארגון משוכנע שהחורבן העצום בעזה, אורכה של המלחמה והידרדרותה הדרמטית של תדמיתה הבינלאומית של ישראל יצרו מציאות שבה ניתן לטשטש ואף הכחיש את האירוע המכונן שהצית את המלחמה.
זו איננה תעמולה שולית. יש סיכוי ממשי שהיא תצליח. ואם תצליח, היא תחליש את ישראל עוד יותר. לכן צריך להזכיר שוב מה באמת אירע.
עם שחר ב־7 באוקטובר 2023, אלפי מחבלי חמאס פרצו את גבול ישראל בכמה גלים. הם פוצצו את גדר הגבול, פרצו אותה באמצעות דחפורים, חדרו על אופנועים ובטנדרים, נחתו באמצעות מצנחי רחיפה וחדרו גם מן הים. בתוך דקות הם פלשו לערים, לקיבוצים וליישובים אזרחיים, וביצעו טבח ממושך ושיטתי באזרחים.
בפסטיבל נובה רדפו מחבלי חמאס אחרי אלפי צעירים שנמלטו בשדות ובכבישים ורצחו מאות מהם. במקומות אחרים עברו מבית לבית, ירו במשפחות בתוך בתיהן, הפכו ממ"דים לאתרי הוצאה להורג, השליכו רימונים לבתים ולמקלטים שבהם הסתתרו אזרחים, הציתו בתים על יושביהם, רצחו קשישים במקומם, הרגו הורים לעיני ילדיהם, ביצעו מעשי אלימות מינית בנשים, השחיתו גופות וחטפו ילדים לאחר שנאלצו לצפות בבני משפחותיהם נרצחים. מצוידים במצלמות גוף ובטלפונים ניידים, הם תיעדו את עצמם יורים באזרחים וחוטפים כ־250 בני אדם, ובהם תינוקות, ילדים וניצולי שואה קשישים.
מכיוון שהמחבלים עצמם תיעדו בשמחה את מעשיהם והעלו את הסרטונים בזמן אמת, היה זה אחד ממעשי הטבח המתועדים ביותר בהיסטוריה המודרנית. הכחשתו אינה נשענת על היעדר ראיות אלא ממש מתריסה מול הר של ראיות. אז מדוע בכלל לנסות?
מפני שחמאס מעריך שהעולם – או מספיק ממנו – מוכן לקבל את השקר. בשבועות הראשונים שלאחר 7 באוקטובר, העולם הוכה בתדהמה לנוכח ממדי הטבח. אך ככל שהמערכה הצבאית של ישראל התמשכה, מוקד תשומת הלב השתנה. מסכי הטלוויזיה התמלאו בתמונות של שכונות חרבות, בנייני מגורים שקרסו, בתי חולים עמוסים, משפחות עקורות והיקף עצום של סבל אזרחי ברחבי רצועת עזה. האשמות ברצח עם הופיעו במהירות יוצאת דופן.
תהיה עמדתו של כל אדם לגבי התנהלותה של ישראל אשר תהיה, חמאס מבין משהו יסודי על אופן פעולתם של התקשורת ושל דעת הקהל. תשומת הלב מופנית תמיד לתמונות האחרונות, לא לגורמים שהובילו אליהן. ככל שמלחמה נמשכת, כך מיטשטשים האירועים שהציתו אותה. זוהי ההזדמנות שחמד חשף בראיון.
חמאס כבר אינו זקוק לכך שהעולם יחגוג את 7 באוקטובר, כפי שעשו פלסטינים רבים בזמן אמת. די לו בכך שהטבח ייטמע בתוך נרטיב רחב יותר של מעגל אלימות אינסופי. אם מספיק אנשים ישתכנעו ש"כולם ביצעו זוועות", שההיסטוריה מסובכת מכדי לקבוע מי התחיל, שמספר ההרוגים חשוב יותר מסדר האירועים, או שאריכות הסכסוך מסביר איכשהו את שאירע, מבחינת חמאס המשימה הושלמה.
חמאס, כמובן, גם דאג שמספר ההרוגים בצד הפלסטיני יהיה גבוה ככל האפשר. הוא מיקם את מפקדותיו, מחסני הנשק שלו ולוחמיו בלב האוכלוסייה האזרחית, סירב להיכנע, וסירב לשחרר את החטופים גם כאשר היה ברור שהמחיר שישלמו תושבי עזה ילך ויגדל. הרי זו הייתה התכנית.
חמד המיתמם שאל את מורגן מה הוא מצפה מן הפלסטינים "אחרי שמונים שנות כיבוש". עצם הניסוח הזה חושף את מטרתו. מבחינתו, הכיבוש לא החל ב־1967 אלא ב־1948. כלומר, עצם קיומה של ישראל הוא הכיבוש. שני מיליון אזרחיה הערבים של ישראל, הנהנים מאזרחות ומזכויות מלאות, אינם משנים דבר בתפיסתו. גם הצעותיה החוזרות של ישראל להעביר כמעט את כל יהודה ושומרון ורצועת עזה למדינה פלסטינית אינן רלוונטיות מבחינת חמאס, משום שכל פשרה טריטוריאלית מבוססת על קבלת קיומה של ישראל — ואת זאת הוא דוחה מכל וכל.
חמד אפילו לא ניסה להסתיר זאת. הוא אמר למורגן שהעולם "צריך לשקול מחדש את עצם קיומה של ישראל", והוסיף: "למה ישראל צריכה להתקיים בכלל? ישראל היא נטל כבד על כתפי העולם."
אם הניסיון לשכתב את 7 באוקטובר יצליח, גם אמירות כאלה יתחילו להישמע סבירות יותר בעיני רבים. האמת אינה מנצחת תמיד בדעת הקהל העולמית או בתקשורת הבינלאומית. לעיתים היא פשוט מורכבת מדי. כל מה שנותר הוא הרושם שישראל ניהלה במשך שנים מלחמה אכזרית — וכאן מתחילה גם אחריותה של ממשלת ישראל.
נכון, לשום מדינה אין אפשרות להשלים עם קיומו של ארגון המבצע מתקפה כמו זו של 7 באוקטובר ולהותיר אותו על כנו מעבר לגבולה. פירוק חמאס ככוח צבאי וסילוקו מן השלטון בעזה היו מטרות אסטרטגיות מוצדקות ואף חיוניות. השאלה לא הייתה אם יש להילחם בחמאס, אלא כיצד לעשות זאת.
בפועל, ככל שנמשכה המלחמה, כך הלכה ואיבדה את ההיגיון האסטרטגי שלה. חיילי צה"ל שבו ונכנסו לאותם אזורים, השתלטו עליהם, נסוגו מהם, וחזרו לכבוש אותם חודשים לאחר מכן. השבוע שוחחתי עם חייל ששירת בחאן יונס. היחידה שלו נכנסה לעיר שלוש פעמים שונות. הוא וחבריו לא הצליחו להבין מדוע שטחים שנכבשו במחיר חייהם של חבריהם — ובמחיר כבד גם לחייהם של אזרחים עזתים — ננטשו, רק כדי שחיילים נוספים ייהרגו בכיבושם מחדש.
ישראלים רבים חושדים שראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש להאריך את המלחמה כדי לשמר את הקואליציה שלו, לדחות את ועדת החקירה הממלכתית, ולאפשר לזיכרון הציבורי של 7 באוקטובר להיטשטש בתוך סיפור גדול ומתמשך יותר של מלחמה. אני נמנה עימם. אך תהיה אשר תהיה כוונתו, התוצאה הייתה ברורה: 7 באוקטובר עצמו הלך והתרחק ממרכז השיח הציבורי.
כל חודש נוסף של לחימה הביא עמו עוד הרס, עוד קורבנות אזרחיים ועוד בידוד מדיני. מטבע הדברים, התקשורת הבינלאומית התמקדה בתמונות העדכניות ביותר. כך פועלת תקשורת מודרנית. היא עוסקת במה שמתרחש עכשיו, לא במה שהתרחש לפני שלוש שנים. הכותרות עוסקות במספר ההרוגים, לא בשאלה מי פתח במלחמה ומדוע. אין בכך בהכרח הטיה; זו פשוט הדרך שבה מחזור החדשות פועל.
וזה קובע את דעת הקהל. ככל שהתמלאו מסכי הטלוויזיה בעולם בתמונות של הרס, רעב, פליטים וסבל אזרחי בעזה, הזוועה של 7 באוקטובר נדחקה בהדרגה מן המסך ומן התודעה. אל המציאות הזאת נוספו אנטישמיות ישנה, קמפיין תעמולה מתוחכם וחסר תקדים שניהל חמאס ובעלי בריתו, ומבול בלתי פוסק של תכנים ברשתות החברתיות שהציגו את ישראל כתוקפן. התוצאה היא שגם אנשים היודעים היטב מה התרחש ב־7 באוקטובר עלולים להיסחף אחר הנרטיב החדש, פשוט משום שנקעה נפשם מישראל. הסקרים האחרונים, שלפיהם כשישים אחוזים מן האמריקאים מחזיקים כיום בדעה שלילית על ישראל, ממחישים עד כמה עמוק השינוי הזה. באירופה התמונה חריפה אף יותר.
כך נוצרה הקרקע שעליה חמאס מאמין שיוכל לשכתב את ההיסטוריה - וזה בדיוק מה שהראיון של ע'אזי חמד מבשר.
המצב המעציב והאבסורדי הזה יוצר גם אחת ההתכנסויות הפוליטיות המוזרות בהסטוריה. חמאס מרוויח מכך ש־7 באוקטובר הולך ונמחק מן התודעה הבינלאומית, משום שהוא ביצע את הטבח. מסיבות שונות לחלוטין, גם לממשלת ישראל יש אינטרס שהטבח יחדל להיות מוקד הדיון הציבורי. לכן הממשלה מתנגדת באופן עקבי להגדרתו כ"טבח" ודובריה נמנעים במפגיע מלתאר אותו כאסון הגדול מאז השואה.
המצב הזה אינו יכול להימשך.
אם בנימין נתניהו ייבחר מחדש ב־27 באוקטובר, המצב יימשך וישראל תעמוד בפני בעיות חמורות אף יותר, ולהערכתי סכנה קיומית, כך שיהיו הרבה בעיות אחרת. אך אם תקום ממשלה חדשה, עליה להבין ששימור הזיכרון ההיסטורי של 7 באוקטובר הפך למשימה אסטרטגית מהמעלה הראשונה.
עליה להתריע בפומבי שחמאס מנהל כעת מערכה של רוויזיוניזם היסטורי, השמה ללעג לא רק עיתונאים אלא גם את קהלם. עליה לאתגר את כלי התקשורת הבינלאומיים ולא לאפשר לכך שההרס בעזה, ממשי וראוי לסיקור ככל שיהיה, ימחק מן התודעה את הטבח שהצית את המלחמה. עליה להקים סוף־סוף את ועדת החקירה הממלכתית שהתעכבה זמן רב מדי, להקים ארכיון לאומי קבוע ואתרי הנצחה, לעודד יצירת סרטים תיעודיים, מוזיאונים ותוכניות חינוך, ולהבטיח שכל 7 באוקטובר יצוין באמצעות הצגת הראיות והעדויות, ולא רק בטקסים סמליים.
התרעות פיקוד העורף