הביקורת נמשכה גם בנוגע לאי-השגת מטרות המלחמה: "למרות העבודה הרבה, מטרות המלחמה טרם הושגו. למוטט את שלטון חמאס והג׳יהאד האסלאמי - זה טרם קרה, ורק כשזה יקרה, הדבר יוביל לשגשוג ולפריחה". איזנקוט העמיק את העוקץ כלפי ראש הממשלה כשדיבר על יחסו לחמאס: "בניגוד לישראל, לא ראיתי את חמאס כשותף אף פעם, ולא טוב לנו שהוא יהיה השליט ברצועת עזה".
הוא התייחס גם למישור הפוליטי ולאופן שבו, לדבריו, מנצל נתניהו תחושות שונות בציבור: "יש לו שלושה מוטיבים שחוזרים אצלו בכל סבב בחירות. האחד הוא שרק הוא יודע להביא ביטחון. אנחנו רואים את התוצאה של זה מאחוריי", אמר והצביע על בתי ניר עוז השרופים, שלצדם עמד עם שורד השבי גדי מוזס.
"הדבר השני הוא שהמועמד שמולו יקים מדינה פלסטינית. אני לא מתכוון להקים מדינה כזאת. הדבר השלישי הוא שנלך עם המפלגות הערביות. זה תמוה, כי הוא זה שהלך לשוחח עם מנסור עבאס".
גדי לצד גדי
בדברים שנשא התמקד מוזס בסוגיית ועדת החקירה, שתצטרך לחקור לעומק את הכשלים שהובילו לכך שכרבע מחברי הקיבוץ ותושביו נרצחו או נחטפו באותו יום. "אני מודה לך על פועלך להקמת ועדת חקירה ממלכתית. בניר עוז המתחדש רוצים להשפיע על עתיד המדינה ולקחת את ההצעה שלנו כבסיס להצעת המחליטים להקמת הוועדה. לא פחדתי לחזור לניר עוז, וכאן אני מתמקד בשיקום הקיבוץ. לא כולם חזרו. יש כאלה שכן מפחדים. אם לא תהיה ועדת חקירה אמיתית, לא יהיה שיקום, והצעד שלך היה בכיוון הנכון".
זעקה אילמת מבעד לחלונות
ביורוקרטיה. מילה שהיא קצת כבדה על ניר עוז. עבודות השיקום כבר החלו, אך מתי יסתיימו? אין אדם שיכול להצביע על כך בוודאות. התפאורה למפגש היא דוגמה למה שהביורוקרטיה מעוללת: בית ארוך וריק, שעליו סימני שריפה וכיתובים בספריי שחור על הקירות, המציינים אילו חלקים נסרקו וזוכו - כלומר, שאין בהם מחבלים או מטענים מסוכנים.
מהחלונות פורצת שתיקה איומה, כמו זעקה אילמת. פחים ששימשו בעבר גגות למרפסות מוטלים לאורך החזית. קורות עץ, שפעם אולי שימשו "דק" חיצוני, חושפות את כאב האדמה שמתחתיהן. פה ושם נראים אזורים קטנים, חשופים וחפורים. גינות הבתים, שבדרך כלל מפרידות בקיבוץ בין דירות החברים, התייבשו כמעט לחלוטין. כך גם גינת הקקטוסים, שהייתה מוקד משיכה לחובבי סוקולנטים רבים.
מול המבנה המצולק להחריד ניצב גזע עץ, שממנו יוצאים כמה ענפים עליונים העטופים בסרטים רחבים בצבעי ירוק וכסף. לצדו פסלי עץ של אם, ילד וכלב. פעם, כשהכול היה ירוק מסביב, הם נראו חיים לחלוטין.
אנשים המחפשים שקט לעצמם לא יבואו לניר עוז. אמנם שקט שם, אבל השקט הזה מפחיד בעוצמתו ומעורר תחושת מחנק. הוא נשמר מאז היום שאחרי - היום שבו נעו בקיבוץ חוליות צבאיות בניסיון לאתר מחבלים שטרם נורו, נתפסו או נמלטו. הדממה העמוקה שהייתה ביום שאחרי עדיין מורגשת. כה עוצמתית הייתה. התחשבו בה אנשים, בעלי חיים וציפורים, מנועים וכל דבר שמייצר רעש ומעיד על קיומם של חיים. באותו יום החיים לא התקיימו.
ומול הדממה הזאת הכריזו גדי וגדי על הצורך להקים ועדת חקירה ממלכתית, ועל כך שזו תהיה המשימה הראשונה של הממשלה החדשה שתקום. גגו של בית ריק, ליד הגדר המערבית, כוסה ברשת הצללה המאפשרת שהות תחתיה, ואליו מובילות מדרגות ברזל. קבוצת מתנדבים מגרמניה, שליחים של קהילת אוהבי ישראל, ישבה על הכיסאות שהוצבו למעלה והקשיבה למדריך שסיפר את סיפור המקום - על היום שבו נחצה הזמן לשניים: עד אליו וממנו.
הם כבר הספיקו לסייר בקיבוץ, וכעת עלו להפסקה קצרה ולתצפית לעבר רצועת עזה. הסיפור עשה עליהם, ככל הנראה, רושם עצום. שיחות שהתפתחו ביניהם כשירדו הסתיימו במהירות, והם התפזרו לפני שניתן היה לשוחח עמם.
האדם שליווה אותם סיפר כי הוא קשור לקיבוץ זה זמן רב, וכי כבר ביום שאחרי הגיע למקום כדי - ובכן - לראות מה ניתן לעשות. אפשר כבר לראות סימנים ראשונים של שיקום. כמה חברים, ובהם גדי מוזס, חזרו לקיבוץ והם משתלבים בעשייה הזאת. "יש כאלה שלא ישובו", אמר מוזס. "יש כאלה שמפחדים. אני לא פחדתי לחזור לגור בניר עוז". לאחר מכן הוסיף משפט עצוב: "לא כולם יחזרו".
לאחר שעזבו, שוב השתלטה הדממה המחניקה. אבל נסיעה לאורך גדר הקיבוץ העידה כי למרות מה שקרה, יש כבר סימנים של עתיד: חלקת שדה הסמוכה לקיבוץ נראתה מכוסה בירוק בהיר של צמחי בוטנים. השער הצהוב, שהיה פתוח ביום שאחרי השבת השחורה, נסגר, ומולו הוצבה גדר עשויה פח כדי להסתיר את הבנייה המתחדשת. במגרשי החניה הסמוכים לגדר חונות לא מעט מכוניות. טיפין-טיפין החיים חוזרים לקיבוץ.
ואת ההסבר לכך שביורוקרטיה היא מילה כבדה על ניר עוז אפשר לראות ליד שער הכניסה והיציאה: השלט הנושא את שם הקיבוץ דומה לאלה שנראו בסרטי המערב הפרוע. זוהי עבודת אמנות בעץ, כמו בכניסות לחוות או לעיירות קטנות. אין צורך לשלם על שלט כזה אגרת שילוט.
התרעות פיקוד העורף