החופש הגדול | מרסל מוסרי

שיחות חולין עם מי שהיה בעלי כמעט לא מתקיימות. כשהתגרשנו, אני הייתי זו שלא יכלה לסבול את דיווחי הדייטים שלו, הסטוצים, צילומי המסך מהקוראות שלי שהלכו שבויות אחר הרומנטיזציה שעשיתי לקשר שלנו וברגע שנפרדנו, קפצו על המציאה ושלחו לו הודעות, למותר לציין שהן תמיד נענו. אז סירבתי, התעלמתי, גידפתי, חסמתי ולא הייתי מוכנה לשמוע על שום דבר שעושה לו כיף. הרי אף שאני זו שיזמה את הפרידה, לא תכננתי בשום שלב לגדל את פרי אהבתנו כמעט לבדי, מיותר לציין שהיום אני קוטפת את הפירות ואין עסיס מתוק מזה. אהובתי הקטנה.

כשהחיים שלי נכנסו למסלול טוב, הלילות הלבנים חלפו, הקריירה תפסה תאוצה, ומהרסיסים בניתי ממלכות יפות, הלב שלי סלח, מחל ונפתח שוב, רציתי שנעשה חגים יחד, שנלך לפעמים לארוחות בוקר או להצגות כמו משפחה, לא כמו שום דבר רומנטי, אבל בשלוחה המבוקשת כבר לא היה מענה, יותר מזה, המנוי החליף את המספר, לגמרי, אין ספרה אחת שחזרה על עצמה. וכך שנינו המשכנו, כל אחד חי את חייו, אלף פעם אמר לי שהוא שונא אותי, ואלף פעם אמר שהוא לא התכוון לזה. וכך גם אני אליו, יחסי אהבה (משפחתית) ושנאה, לא ברורים.

לפני שבועיים קרה מקרה, ומפאת צנעת הפרט לא אפרט, אלו לא חיי ואין לי שום זכות לפרט על אחר. כן אכתוב שפתאום קרה מקרה ובו אני והוא היינו שעות ארוכות באותו החדר (כולם בריאים ושלמים, זה לא רפואי). בהתחלה הייתה מבוכה, שתיקה, צחקוק, הציניות הידועה שלי. אבל ככל שחלף הזמן משהו נפתח, הוא כמובן הפליא וסיפר ולא חסך לגבי הבחורות הסובבות אותו, הראה לי הודעות טקסט ששולחות לו נשים ששבר את ליבן וכאלו שהוא שלח לאלו ששברו את ליבו. ולא הרגשתי כלום. לא אהבה, לא כעס, לא החמצה, אדישות מוחלטת.

אז העזתי ונכנסתי לעוד פרטים, ביקשתי ממנו שיפרט לי על מחוות אהבה שעשה לכל מיני נשים אחרי הגירושים. לזו תכנן יום כיף, לזו שילם מינוי שנתי למספרה, עם זו היה בתאילנד, ולילד של ההיא רכש לפטופ ליום ההולדת.

"והתאהבת? חזק?", שאלתי.

"כן, פעם אחת, אולי פעמיים", ענה, "בעצם שלוש, לא רגע, ארבע, זהו, ארבע בטוח".

נקרענו מצחוק.

"מטומטם", סיננתי.

"ואת?", שאל.

"לא", עניתי ולא המשכתי, זו הייתה אמת מזוקקת. לו היה שואל אותי את אותה השאלה לפני חמש שנים, כשהתגרשנו, לבטח הייתי מספרת על אהבה יוקדת שמכלה את ימיי ולילותיי. כן, היו מחזרים, פעם אפילו שמר על גפן בביתנו ולדלת הגיע שליח עם קופסה ענקית, שכשפותחים אותה, מוצג מסך וידיאו ועליו שיר ותמונות שלי, מאיזה מחזר עשיר וטיפש שהיה לי. אבל השנים עברו, והאמהות תפסה מקום כל כך מהותי בחיים שלי, ואיבדתי את אמי, וחליתי והחלמתי, והתחזקתי, והצלחתי לא ליפול למשני תודעה, ולא לאלכוהול ולא לדיכאון. אז מה זו קנאה? עוד רגש דבילי שמבזבז זמן.

"אפילו לא באחד?", ניסה לחקור יותר, מניחה שלא הבין מה זה השינוי הזה שחל בי.

"רק בבת שלי", עניתי וקצת נגעלתי מעצמי. לא רציתי להיות כמו הנשים הללו שמתגרשות והופכות לאמהות 24/7 ומוותרות על כל זוגיות עתידית. ידעתי שזה לא יקרה, אדם כותב חייב להתאהב, לפחות עוד פעם אחת. אבל בסדר, גם זו תשובה מניחה את הדעת.

אחר כך העלינו זיכרונות, על היקב שבו הציע לי נישואים, על מסיבת הרחוב בירושלים שאליה נקלענו פתאום, ומשהו בו הואר ונפתח, אחר כך חזר למסיבות האלו ולמוזיקה, שם הוא מצליח להתבטא ולחיות בדיוק כמו שהוא אוהב.

דיברנו על מנש, הכלב, על היופי של גפן, אחר כך שנינו עשינו חמסה, והחלטנו שאנחנו לא מדברים על היופי שלה ליד אנשים. כשסיימנו את החמסות ואת היריקות, נזכרתי שהוא אשכנזי, הבטתי בו ושאלתי "מה אתה משחק אותה? אתה הרמן".

"חמסה גם עלייך", ענה. ושוב היה לנו רגע טוב, ושוב הרגיש צורך לספר לי איך לפני שבועיים הניחה מישהי ראש על החזה שלו, וכשאמר לה שאני גרושתו ובאחד מהמדפים שלו יש ספר שלי, שלפה את הספר מהמדף, חזרה למיטה, לאותה הפוזיציה, והתחילה להקריא לו מהספר.

"זו הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור הזה", גילה לי.

"איך? לא קראת אותו לפני כן?".

"העדפתי שלא", ענה.

בסיפור ההוא מתוארת סצינת אהבה יפה, שבה שנינו בחוף הים, זו שעת לילה ואני מתביישת ללבוש בגד ים, הוא מגן עליי, מכסה אותי בידו ואנחנו מתנים אהבה במים. כמובן שגם שם יש גוזמה ספרותית, ואני לא מחמיאה לעצמי דרך קבע, אבל הסיפור הזה רומנטי, מעורר, סקסי מאוד.

"היא הקריאה לי את זה בקול שלך", אמר.

"הייתה מתה", השבתי ושברתי לעצמי את האדישות שביקשתי, שוב צחקנו, ואז היה שקט.

"נו? וזה נתן לך נקודות זכות אצלה?", התעניינתי.

"מה שנקרא, יש לי אשראי פתוח אצלה", התגאה. שקלתי לגבות על זה יותר כסף במזונות, אבל ויתרתי.

כמה חיכיתי לאדישות הזו, הרבה חטאים הוא חטא כלפיי. אבל לא בחשבונאות אעסוק, אין בשביל מה. חיכיתי להיות אדישה לכל כעס, לא רק אליו, בכלל, כעס כלפי אנשים. לא למצוא בי מחילה, אלא פשוט לתת לחיים לזרום, לא להתעסק ולבחוש במה שהיה ועבר. כמה כבר נהיה פה? אין לאף אחד עודף זמן. כמה חיכיתי לשבת ככה, ולא להיכנע להטרלות גבריות, ההפך, לתת עצות לגבי הסיפור הבא שכדאי לו שתקריא לו, אפילו את מספרי העמודים המדויקים נתתי. ולמעלה מזה, יצאתי לרגע אל הרכב, פתחתי את תא המטען, שלפתי משם עוד ספר שלי, הקדשתי לאותה הבחורה ונתתי לו שימסור לה.

"האמת שהיא מעריצה שלך כבר שנים, התביישתי להגיד לך", אמר כשאחז את הספר בידו, זה היה ברור לי. "תגיד, אתה משתמש בשם שלי? בתור גרושתך?".

"אני פותח עם זה דייטים", השיב בלי להתנצל. ושוב צחקנו, ארבע או חמש פעמים, מה שלא קרה שנים רבות מדי.

"ואת? משתמשת בשם שלי?", התעניין.

"כן", עניתי.

"באמת?", הסמיק.

"במחלקת האכיפה והגבייה".

"אין, אין, את לא משתנה", נזף בי ושוב צחקנו. פעם שישית.

המשפט הקלישאתי ביותר שאתם מכירים, על כך שהזמן מעביר הכל, הוא המשפט הכי נכון שתפגשו. ובכל זאת, אם תגידו אותו לאדם מדמם, פצוע ושבור לב, לא ישמע ולא יבין אותו. גם אם תציגו לו קבלות מהחיים שלכם ושל אחרים. אדם צריך זמן. זמן התכנסות, זמן חשבון נפש וזמן החלמה, אם הוא בוחר להחלים, כמובן.

כשנפרדנו ליד הרכב, שאל אם אני רוצה ללכת איתו לאכול שווארמה.

"מי משלם?", שאלתי.

"עליי", חייך.

שמרתי את ההזמנה לפעם הבאה, השעה הייתה עשרה לשלוש, וזה היום האחרון של הקייטנה לפני החופש הגדול.

נסעתי הביתה במהירות, ארזתי בגדי ים, חתכתי אבטיח, לקחתי בקבוק מים ושני סנדוויצ'ים, אספתי את המתולתלת שכל כך דומה לאביה, ונסענו לים. היא בנתה לנו ממלכה יפה מחול וצדפים, ואני ישבתי על שפת הים, הבטתי בה ונתתי למים ולמלח לשטוף ממני את כל מה שעוד נותר.

ואז שקעה השמש והחופש הגדול של שתינו התחיל.