אם יש דבר שהעם שלנו מתורגל בו, הוא התאוששות ויציאה לפעולה. אולי אלה בלוטות האופטימיות שלי, אבל נראה לי שככל שמשרתי ומשרתות הציבור יותר זונחים אותנו לטובת ענייניהם האישיים, כך מתחדדים הגנים היזמיים שלנו. "שלנו", להוציא מי שאימצו את הקיטור כדרך פעולה, שזו תופעה מעניינת בפני עצמה: ארבעה דורות לא עבד הקיטור. למה שיעבוד עכשיו הלקחו לי-שתו לי-עשו לי? מה העקשנות הזו, להישאר במעברה בכוח?
מנהל הגן שיתף בגילוי לב שבהיעדר מסגרות חינוך לרוחו, החליט לנקוט יוזמה ולהשתמש לטובת ילדיו בידע שרכש בהיותו איש חינוך. חלק מהשכנים מתנגדים, והתחרות ניטשת בין פתיחת גן של חב"ד בשכונה חילונית ל"גן קיבוץ" בניהולו. בעלי המבנה עצמם, צמד חרדים, נוטים יותר לכיוון של גן קיבוץ בשכונה החילונית, וזה כשלעצמו לדעתי ראוי לשבח.
בשובי מהגן עם הספרים עברתי במגרש החניה של המִנהל הקהילתי שלנו וקניתי ירקות ישירות מהחקלאים. המחיר כמעט כמו בסופרמרקט. חקלאי שצריך לשנע מקצה הארץ עד קצה ארגזי ירקות ופירות חייב להצדיק במשהו את הטרחה. כמעט אותו מחיר, אבל האיכות לא משתווה למה שיוצא מהקפאה בסופרים.
עוד השבוע הגשתי מועמדות למשמר שכונתי חדש שמוקם על ידי תושבות ותושבים. ילדים שמסתובבים בחופש הגדול ברחובות הם עסק שעלול באחת להפוך למסוכן גם להם וגם לסביבה, ובנוסף לכך די נמאס לי מהעובדה ששכונת בית הכרם היא מפעל חייהם של פורצים. הרעיון לערוך סיורים בשכונה עם צ'קלקה כתומה על הראש נראה לי לא רע בכלל.
צ'קלקה כתומה, צְפִירוֹר בעברית, מובטחת לסיירים וסיירות במכוניות. אני סיירת רגלית עם קשרים טובים, ולכן אקבל אחת. נראה לי שצ'קלקה יכולה להועיל בנוהל עצירת חשוד בדיוק כמו ה-M16 המקוצר שקיבלתי בזמן שירותי הצבאי: "עצור, עצור, עצור!", ולאחר מכן "עצור והזדהה או שאני מורידה לך צ'קלקה בראש".
קצת מוזר שזה מה שנדרש מאיתנו אחרי כמעט שמונה עשורי מדינה. באמת, מה אנחנו, אגודת השומרים העברים מהעלייה השנייה, בר גיורא? קטנוניות לא תעזור פה, כי אני מבינה שידיה של המשטרה מלאות.
אלפיים שנה, ואולי הרבה יותר, לא הייתה לנו ברירה, ולכן נעשינו טובים עד כאב בתיקון, בנייה ויוזמות. ב-1564 קמה חברה קדישא בפראג בלי גיבוי שלטוני, וקבעה תעריפי קבורה מדורגים לפי הון, כך שהעשירים מימנו את קבורת העניים. ממנה הועתק המודל לכל אירופה.
גם שבויים פדינו בלי צי או צבא: קהילות ליבורנו וונציה ניהלו במאות ה-16 עד ה-18 קופות קבועות לפדיון יהודים שנשבו בידי שודדים, כולל רשת סוכנים בנמלי הים התיכון. בירושלים קמו במאה ה-19 בתי החולים ביקור חולים ומשגב לדך ב-1854, עזרת נשים ב-1895 ושערי צדק ב-1902, וקופת חולים כללית קמה ב-1911, 37 שנה לפני קום המדינה.
יש אין-ספור דוגמאות ועדויות לגמישות של העם שלנו וליכולת לקום על הרגליים ולפעול. כאמור, גנים טובים שמורגלים להתמודד עם חוסר ברירה. אלא שמדינה אמורה לסיים את חוסר הברירה הזה.
ועד שיהיו פה משרתות ומשרתי ציבור יעילים, אמשיך לסבל את ארגזי הספרים ולחבוש צ'קלקה כתומה לראשי. זה בטח יותר בריא לי מאשר לשבת מול הטלוויזיה ולקטר. חוץ מזה שכתום הוא צבע יפה, והנה כבר פעם שישית שאני כותבת "צ'קלקה" בטור אישי אחד.
התרעות פיקוד העורף