זה התחיל ביום של גמר הגביע העולמי, בין ספרד לארגנטינה. את העובדה שלא ישנתי היטב בלילה ייחסתי קצת להתרגשות והרבה למלאכה החשובה שעמדה לפניי: להביא את הקולות והמראות גם במקרה של הפסד ספרדי, קל וחומר בניצחון. "אולי נישאר הבוקר בדירה ונצא מוקדם לכיוון כיכר קולון?", הפצרתי באחת. "שמעתי שפותחים שם כבר בארבע", הוספתי כדי לתת משנה תוקף של פרקטיקה לדברים, בבחינת לא פינוק גרידא, אלא חלק מתוכנית פעולה סדורה.
אלא שמעלות החום בגופי נסקו ביחד עם הטמפרטורה בחוץ, וכשהגיעו שתיהן לאזור של 38 מעלות, לקחתי את האופטלגין הראשון ואחריו עוד אחד, ואז יצאנו לכיכר, מה שאפשר לי לחוות ואף לתעד את הנעשה ברחובות מדריד, בלילה של חגיגות הניצחון.
למחרת עוד תפקדתי כהלכה. את ההזעה המוגברת שממנה סבלתי באותו היום דיכאתי באופן הכי לא בריא: רביצה מול המזגן המקפיא. כך אירע שביום הטיסה בחזרה, קמתי מלילה של נים־לא־נים עם קול של מי שמעשן חפיסה של סיגריות ג'יטאן בלי פילטר עוד לפני הקפה הראשון של הבוקר. בשלב הזה התבטא החולי שאחז בי בעיקר בשינוי התוכניות: מנסיעה לשוק מרוויאס המרוחק לריכוז קניות המזון שלנו במעדנייה נהדרת שסמוכה לשוק אנטון מרטין, הקרוב והיקר יותר. ניחא.
העניין הוא שהשעות חלפו ועימן פחתה השפעת מורידי החום ומשככי הכאבים למיניהם. את הדרך לשדה התעופה עשיתי בקושי, ובשרוול שמוליך את הנוסעים מהגייט לקבינה כבר החזקתי במעקה כדי להישאר על הרגליים. הנה כי כן, כמו שהתברר למחרת היום, מה שהחל כשפעת חולפת הפך לדלקת ריאות מרשימה, כולל כל התוספות.
הטור הזה נכתב כמעט שבועיים אחרי ה"התפרצות", ועדיין מדי כמה שורות מפלח שיעול את ריאותיי, תזכורת לעובדה שבמשך לא מעט ימים הייתי סמרטוט: סרוח על הכורסה בסלון, מנסה לנפק לפחות טור אחד ליום בשעה שמוחי דומה למתקן המכוניות המתנגשות בלונה פארק, ובעיקר מבטיח לעצמי הבטחות ליום שאחרי. כלומר, בהנחה האופטימית שיום נכספתי לו עוד יעל ויבוא.
דורות של מנתחי שירה עוד יתווכחו ביניהם בשאלה למה התכוון שלמה ארצי עת כתב "חתולים מחשבים את קיצם לאחור", אבל החליפו "חתולים" ב"גברים", ואין לכם פרשנות קלה מזו: גברים נוטים תמיד לראות את הסוף. מצד אחד, זה דוחף אותנו לכבוש את העולם, לשנות אותו, או כל מה שינציח את שמנו בדברי הימים. מצד שני, זה הופך אותנו ליצורים בלתי נסבלים ברגע שבו מראה המדחום 37.1.
והנה, בניגוד ליתר בני מיני שאוהבים סתם להגזים, "נפלה לידיי" ההזדמנות להביט אל הנצח לא מהזווית הרגילה, המוכרת לכל גבר שלקה אי פעם בשפעת עונתית, אלא עם דלקת ריאות. דהיינו, מחלה של ממש! באופן ביזארי, דווקא המחשבות על פרידה מהעולם הזה הפכו אותי לחולה בתפקוד גבוה יחסית: הקפדתי על הכתיבה, שהרי עם היוודע דבר מותי יחפשו כולם את הטור האחרון שלי.
גם לאחת שלצידי לא הפסקתי לספר עד כמה אני אוהב אותה ועד כמה אני אסיר תודה לה על שהנעימה ככל שיכלה את רגעיי האחרונים על הפלנטה. זאת ועוד: בכל סיבוב עם הכלבה ניסיתי לחייך ככל שאוכל אל בעלי הכלבים האחרים, שמא יאמר מישהו מהם בעוד כמה ימים "מה מת? לא יכול להיות, הן רק שלשום ראיתי אותו מטייל עם הכנענית הנבחנית!".
המטעמים שרכשתי בכוחותיי האחרונים במדריד נותרו ארוזים כבטיסה: הגבינות והבשרים במקרר, שימורי הדגים והזיתים על השיש. "נו, לפחות יהיה לך מה להגיש בשבעה", ניסיתי להתבדח, רק שהיא העלתה דמעה במקום חיוך, מה שהבהיר לי שאני עדיין לא נראה בריא מספיק כדי להפגין סוג כזה של הומור. "בשדה התעופה חשבתי שאני מאבדת אותך", אמרה לי משתנקת.
מה בין הראשונה לשנייה? ובכן, רק על כך אפשר לכתוב טור נוסף. כלומר, אפשר שזה בדיוק מה שאעשה בשבוע הבא, ובינתיים, שרק תהיו לי בריאים.
התרעות פיקוד העורף