שבת האחרונה, בחוף הים, יצא לי לפגוש חבר שלא ראיתי כבר המון זמן. לפחות שנתיים. הוא נראה מבוגר בהרבה (מדהים, רק אני לא מזדקן). אבל מה שחידד את השינוי לא היה דווקא מאפיינים פיזיים אלא ארשת חדשה על פניו, שעד מהרה הבנתי את טיבה. שני ילדיו נלחמו ברציפות מאז 7 באוקטובר, בעזה ובלבנון, ונדמה שהוא נלחם יחד איתם. היה מעורב בכל פרט, ניסה לדעת מה קורה איתם בכל זמן נתון ובעיקר - צלל לתוך חרדה שחורה, קיומית, שרק מי שהילד שלו נשלח למלחמה יכול להבין את עומקה.
עכשיו בטח תגידו, כל המדינה הזו עדיין בטראומה. וזה נכון. אבל גם לטראומות יש ערכים שונים, שנבדלים זה מזה באופן דרמטי. בדיוק כמו שאי אפשר להשוות בין - נאמר - חרדה כנה ועמוקה לגורל החטופים שאתה לא מכיר אישית, לחרדה לגורל הילד שלך שנמצא כרגע בלחימה בתוך כפר בלבנון.
וזאת בדיוק הנקודה. כשמדברים על שוויון בנטל, הכוונה היא לא רק לחיילים שנשלחים למערכה, אלא גם למעגלים הקרובים שמסביבם. אלה שאומנם לא חשופים לסכנה פיזית, אבל הולכים ונשרטים נפשית - מתעסוקה לתעסוקה.
ואם נדמה לכם שמה שאני כותב כאן מתייחס לעבר הקרוב, כלומר למלחמה שכבר "הסתיימה", זה רק מעיד על גודל הניתוק בחברה הישראלית בין משפחות לחיילים קרביים לבין יתר המשפחות. שהן, סטטיסטית, הרוב המוחלט. כי באותה רביצה נעימה על חוף הים פגשתי חברים נוספים שהילדים שלהם כרגע במילואים. האחד, החל תעסוקה של חודשיים. השני מסיים פרק של שלושה חודשים. הבן שלי חזר לא מזמן מכמעט חודשיים בסוריה. היות שרוב הגזרות שקטות כרגע, לפחות במועד סגירת הגיליון, מדד החרדה פוחת. ועדיין, דמיינו שהבן שלכם נמצא במוצב בתוך סוריה, ותחשבו איך זה משפיע על איכות השינה, למשל.
רוצה לומר - אנחנו עדיין בתוך האירוע, וב"אנחנו" הכוונה היא גם להורים, האחים, בנות הזוג, סבים וסבתות וגו'. כל לוחם הוא עולם ומלואו. במדינה מתוקנת, עם סדרי עדיפויות מתוקנים, גם הורי הלוחמים היו זוכים להטבות. למשל, השתתפות בטיפול פסיכולוגי למי שרוצה. או מימון של נופש שנתי שיאפשר קצת לנשום.
אבל ההטבות החומריות האלה, החשובות כשלעצמן, הן לא העניין המרכזי. מה כן? המודעות. ובעקבותיה, ההערכה. לא יכול להיות שאנשים כמו אותו חבר שלי יסתובבו בינינו הלומים ושרוטים, כי חינכו את ילדיהם לתרום את היקר מכל למען הכלל, ויישארו שקופים לגמרי. ייאלצו לשאת את הנטל הזה לבדם.
הבדידות שכרוכה בסיטואציה הזו היא אולי הפקטור האכזרי ביותר, ואני אומר את זה מניסיון. התחושה שאנשים שאמורים להיות קרובים אליך - חברים, קולגות, שכנים - לא מסוגלים להבין מה עובר עליך וחמור מכך - גם לא מנסים - יכולה להוציא מהדעת. וגם להביא, כמו במקרה של החבר שלי, להתרופפות ניכרת בקשרים החברתיים. בתקופות הקשות של המלחמה, גם אני נגררתי לסוג של פנקסנות רגשית, שבה בחנתי את הקרובים אליי על פי מידת ההתעניינות שלהם.
זו לא התנהלות מומלצת, ברמה האישית. לכל אחד יש תיקים ובעיות משלו, בטח מאז 7 באוקטובר. אבל ברמה הלאומית, הפנקסנות הזו מוצדקת מאין כמוה. כי אם המדינה טוענת שעומס השירות הקרבי הוא בלתי נמנע (ואני במכוון לא מתייחס כרגע לסוגיית השירות החרדי, המקוממת כשלעצמה), היא חייבת להעלות על נס את אלה שנקראים לשירות. כולל את משפחות החיילים, שבהמון מובנים - נלחמות יחד איתם.
על הסכין
1. ה"פלישה" של מהגרים ממרוקו לטריטוריות הספרדיות בצפון אפריקה צריכה להעלות את השאלה - למה לעזאזל לספרד יש עדיין טריטוריות בצפון אפריקה? אותה ספרד, שכל כך רגישה לזכויות העם הפלסטיני הכבוש. בדומה לאנגליה, שמתעקשת לשלוט באיי פוקלנד המצויים בצד השני של העולם וכו'. הצביעות, אין לה סוף.
2. "שבועיים באוגוסט" (סלקום טי-וי) עשויה להיראות בתחילה כסדרה מז'אנר "הלוטוס הלבן". כמה זוגות אנגלים מגיעים לחופשה באי יווני קסום וכו'. אבל מהר מאוד מתברר שמדובר בגרסת המעמד הבינוני, שלא לומר התפרן, שהאי המארח הוא ההפך מלוקסוס ושהתוצאה הסופית עמוקה קצת יותר מגרסת "הלוטוס". בקיצור, מומלץ.
3. אני פחות ממליץ על הסדרה התיעודית "הרציחות באיידהו" (נטפליקס). דוגמה קלאסית ל-איך לנפח סיפור שמחזיק סרט אחד לשלושה פרקים מלאים. כשבדרך אין כמעט טוויסטים עלילתיים או הפתעות יוצאות דופן, כנדרש בז'אנר הפשע האמיתי. המקרה עצמו, שבו נרצחו ארבעה סטודנטים בתוך ביתם, מחריד. אבל הסדרה שטחית ומרוחה.
התרעות פיקוד העורף