תקיפה אמיתית, במיוחד על תשתית אנרגיה איראנית, מקפיצה את הנפט בדיוק לפני ההצבעה. עסקה אמיתית מתפרשת ככניעה, שחזור של הסכם הגרעין שטראמפ עצמו קרע וכינה "בושה", והיא מדכאת את הניצים ואת בסיס הבוחרים שלו שכבר מתקרר. וסטטוס קוו, כלומר להמשיך את המצב כמו שהוא, מחזיק את המצר סגור ואת המחירים גבוהים. אין מהלך מנצח. יש רק דרגות שונות של הפסד.
המלחמה כבר עלתה לארצות הברית לפחות 37.5 מיליארד דולר. המלחמה לא פופולרית, היא פוגעת בטראמפ בסקרים, והיא שוחקת דווקא את הבסיס שלו. השעון האמיתי שמתקתק אינו שעון הגרעין האיראני. הוא השעון עד בחירות האמצע בנובמבר. וברגע שממקמים את ההתנהגות על הציר הזה, היא מפסיקה להיראות מקרית.
כשטראמפ מאיים בתקיפה, הוא מרגיע את ישראל ואת האגף הניצי במפלגה, מחזיר לרגע את הלחץ על איראן, ומונע מעצמו להיראות כמי שאיבד את ההרתעה. אבל ברגע שהאיום מתחיל להעלות את מחיר הנפט, להפחיד את סעודיה ואת מדינות המפרץ ולהבהיל את הבוחר האמריקאי, הוא עוצר ומכריז שהושגה התקדמות. השבוע זה קרה כמעט בזמן אמת. האיום בתקיפה הוחלף בהודעה על מגעים מהירים לפתיחת הורמוז, ומחיר הנפט צנח ביותר מ־5%.
לכן המטרה שלו כרגע אינה להשיג הסכם כולל עם איראן. הסכם כזה דורש חודשים, ויתורים, פיקוח ויכולת אכיפה. המטרה המיידית צנועה בהרבה. להוציא מאיראן מספיק ויתורים כדי להחזיר את הנפט לשוק, להוריד את המחיר בתחנות הדלק, ולהציג לציבור האמריקאי תמונה של נשיא שהכריח אותה לבקש עסקה. גם אם בפועל מדובר רק בהסדר זמני על תנועת מכליות במצר.
לא יורים - מכחישים
וכאן נכנס החלק שהופך את הזיגזוג ממבוכה למכניזם. טראמפ אינו יכול לומר שהמלחמה לא השיגה את מה שהבטיח, שהיא יקרה מדי, ושמדינות המפרץ ביקשו ממנו לעצור. לכן הוא זקוק לסיפור אחר. עמדנו לתקוף, הם נבהלו, הם התקשרו, עצרתי כי קיבלנו מהם משהו. בלי האיום, עצירת התקיפות נראית כמו התקפלות. אחרי איום דרמטי, אותה עצירה בדיוק משווקת כרחמים של מנצח. יכולתי להשמיד אותם, אבל הם ביקשו עסקה.
לכן הזיגזוגים משרתים ארבעה קהלים בו־זמנית. לישראל ולניצים הוא אומר שהתקיפה עדיין על השולחן. לאיראן הוא אומר: תנו לי משהו שאוכל להציג כהישג. למדינות המפרץ הוא אומר שהוא מקשיב ולא מדרדר אותן למלחמה אזורית. ולבוחר האמריקאי הוא אומר שהוא גם חזק וגם זה שמסיים מלחמות.
אבל ארבעת הקהלים האלה אינם אטומים זה לזה, הם צופים זה בזה, וכאן טמון הכשל שהמנגנון נושא בתוכו. התרגום של נסיגה לרחמים של מנצח עובד רק כל עוד הצד השני שותק. משפט אחד מצד איראן - "מעולם לא ביקשנו ממנו לעצור", מחזיר את "יכולתי להשמיד אותם והם התחננו" בחזרה ל"הוא איים ונרתע".
איראן למדה שהיא מחזיקה כלי זול וחוזר. לא לירות, רק להכחיש. וזה מסביר מדוע היא טורחת להכחיש דווקא את בקשת העצירה ולא את שאר הפרטים. היא לא מתווכחת על עובדה, היא מפרקת נרטיב.
התרעות פיקוד העורף