תהיה איזושהי נקודת זמן בעתיד, שבה נסתכל לאחור על מה שמתרחש במחוזותינו ונשתאה איך לעזאזל זה קרה. ממש כפי שאנחנו משתאים גם היום מדי פעם, איך ייתכן שיהודי אירופה לא ראו מה קורה סביבם בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, ואיך לא פעלו בזמן. לא נבין איך הגענו למצב שבו הפכנו מטרה נוחה כל כך ב-7 באוקטובר, אבל גם לא נבין איך לא ראינו בזמן אמת את מה שקורה לעם היהודי שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר. איך לעזאזל ייתכן בכלל שבתוך מדינת היהודים התעסקנו במה שאנחנו מתעסקים בו כרגע.
אם צריך לסכם את העניין בשש מילים: אנחנו מדינה בהפרעת קשב וריכוז חמורה. ה"שיח הציבורי" שאנחנו מנהלים, עאלק, הוא למעשה הסחת דעת תזזיתית אחת גדולה. מרוב מאבקים בתוך השלולית, איך בכלל ניתן לצפות שנזהה את הצונאמי שמתרחש באוקיינוס מחוצה לה?
אז בואו נצא לרגע מתיבת התהודה הישראלית. משטרת ניו יורק הודיעה השבוע על זינוק במספר התקריות האנטישמיות בעיר. יהודים מהווים 10% בלבד מאוכלוסיית ניו יורק, אבל היו יעד ל-70% מפשעי השנאה בחודש האחרון, ול-57% מפשעי השנאה מתחילת השנה. ספק אם בכלל שמעתם על זה, ומסתבר שהיחידים שדיווחו על כך באנגלית היו כלי תקשורת ישראליים ויהודיים. במילים אחרות - אנחנו מדברים על מצב האנטישמיות בעיקר עם עצמנו, וגם עם עצמנו אנחנו לא מדברים על זה בעצימות גבוהה.
פיד אמריקה
בניגוד למדינות אחרות, שהמהפכה בתקשורת ההמונים משפיעה עמוקות גם עליהן, ישראל נמצאת במעמד מיוחד. היא מאוימת מהמהפכה הזו פעמיים - פעם אחת בשל הקיטוב שזה מייצר בפוליטיקה הפנימית שלה, כמו במדינות אחרות, ופעם שנייה גם בגלל האיומים החיצוניים הרבים על קיומה. בכך אנחנו בכל זאת ייחודיים.
המודל האמריקאי הישן היה פשוט: מי שהיה לו תקציב גדול יותר, השיג את היועצים היקרים יותר ואת מסע הפרסום המסיבי יותר - וניצח. אבל ממש כמו שקרה עם ממדאני בניו יורק בשנה שעברה, במודל החדש מדלגים על היועצים ועל תקציבי הפרסום - ומנצחים כי מגיעים ישירות לקהל דרך טיקטוק ופעילות שטח. יכול להיות שהמהפכה הזאת לא מוצאת חן בעיני חלק מהאנשים, אבל הם בכל זאת יצטרכו להתאים את עצמם, אם הם רוצים להגיע להישגים.
אנחנו חיים במדינת ישראל הקטנה שתלויה בחסדיה של אמריקה, כל עוד לא קשרנו את גורלנו עם מעצמה אחרת שמנהלת את העולם. האם הבנו והפנמנו את המהפכה הזו? האם אנחנו בכלל מודעים אליה? ומה בדיוק אנחנו עושים בעניין?
ההכחשות של חמאס לא חדשות, הן התחילו די בסמיכות לטבח ולסרטונים שהרוצחים השפלים העלו לרשתות החברתיות בעצמם. אבל תראו מה קורה בפועל - התמיכה בפלסטינים בשמיים, התמיכה בחמאס עלתה יחד עם התרומות "למסכנים בעזה", וחמאס שוב עושה מניפולציות. לכאורה הוא מוכן "לאחסן" את נשקו, וישראל, שרוצה לחסל כל חמאסניק וגם יש לה היכולת המודיעינית לאתר אותו, נעדרת את הגב של ארה"ב לכך. יותר מדי פעמים נדמה שבחמאס הבינו משהו לגבי עידן הפוסט-אמת במערב, שבישראל הקטנה, היהודית, רוויית פרסי הנובל והסטארטאפים - עדיין לא הבינו.
כולם עושים גזלייטינג
אנחנו חיים בתיבת תהודה מתעתעת. נדמה לנו שכשמפרסמים משהו זה מגיע "לכל העולם", אבל קשה מאוד לפרוץ את תיבת הנרטיב שנקלענו לתוכה. כשאנחנו מתווכחים בלהט כל כך מטורלל בינינו לבין עצמנו, כמו בתקופה הנוכחית, אנו מתקשים לתקשר בינינו וגם מאבדים את היכולת לתקשר מסר קוהרנטי לעולם.
ההתחרעות המשוגעת אינה נחלתו של מחנה פוליטי אחד, למרבה הצער. מגישי חדשות כבר מזמן מרשים לעצמם לכנות את הצעת חוק שירות ביטחון כ"חוק ההשתמטות", או את חוק השידורים כ"חוק להחלשת התקשורת", במקום להגיד את שמותיהם האמיתיים - ומתקשים להפריד בין חדשות לבין דעתם על המטרה האמיתית של החוקים. אלה רק דוגמאות קטנות מתוך ים של גזלייטינג מטורף שכולנו עסוקים בלעשות על כולם. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין עד כמה התנהלות כזו היא הרסנית עבור חברה כמו ישראל, שתלויה בערכי הערבות ההדדית ושיתוף הפעולה.
האם נגזר עלינו להפוך את הבחירות לתחרות של "מי הכי דפוק ומחורפן"? הרי בשטח יש הרבה שפיות ויושרה - צריך פשוט לבחור להשתמש בהן. לא מדובר במותרות, אלא בדרך הנכונה היחידה למדינה קטנה כמו שלנו, שחווה מסע הכפשה עולמי חסר תקדים.
מי שיכריעו את הבחירות
אז למי אמור להצביע אדם שהבין שאשליות השמאל הן מסוכנות, כי ב-7 באוקטובר הפנמנו מיהם האנשים שחיים לצידנו בעזה? שהבין שמי שממשיך להתעקש לקרוא ליהודה ושומרון "הגדה המערבית", כי לכאורה היא שייכת לפלסטינים מאז ומעולם, למעשה מחזק את הנרטיב ששולל היום את זכות קיומה של מדינת ישראל הציונית?
מה עושה מי שאין לו שום עניין לשנוא את אזרחי ישראל הערבים, ורוצה להילחם בפשיעה שגולשת לרחובות המדינה כולה - אבל גם מבין שאי אפשר להסתמך על אחת המפלגות הערביות הקיימות שתקבל החלטות אחראיות בהיבט הביטחוני?
לכאורה, לא ברור מה אמור לעשות אותו אדם שהבין שמצבנו הבינלאומי רחוק מלהיות נפלא, למרות מה שחלק מהשדרנים שתומכים בממשלה מנסים להציג. לא ברור גם מה אמור לעשות מי שז'אנר הארסיות והבהמיות לא מדבר לליבו, וכבר אין לו כוח לקיטוב ולשנאה. או מי שמבין שדעת הקהל בארה"ב תורגמה תמיד לנכס ביטחוני ראשון במעלה עבורנו, ושהיא הגיעה לשפל נוראי אפילו בקרב יהודי אמריקה, בין היתר כי הממשלה בהרכבה הנוכחי אינה מסוגלת לשקם את תדמית ישראל במערב.
יש הרבה אנשים כאלה. הם לא הרוב, אבל אלה האנשים שיכריעו את הבחירות הקרובות. אל תסתכלו על המסות - המסות יצביעו כמצופה מהן וייצמדו לגושים, אבל דווקא מגזר האמצע, המגזר הבין-גושי, ה"ימין-לייט" - הוא שיעשה את כל ההבדל. הוא מבטא את הסנטימנט שאותו מנסים לרמוס זרמי ה"אנחנו והם" ברשתות החברתיות, שמשטיחים כל טיעון ומייצרים דמוניזציה לישראלים אחרים - במקום להתאמץ לחזור לדבר זה עם זה. ליצור ממשלה מעורבת.
אם אתם מרגישים כך - תחזקו את המפלגות האלו אף על פי שהן קטנות. אל תיכנעו לזרמים הגועשים ברשתות החברתיות, הם לא טובים לנו. זה הזמן לאפשר את קיומו של זרם אחר ולתת לו את הכוח האמיתי שלו, שקיים בקרב ציבור גדול שנרמס תחת הפוליטיזציה המקוטבת, הרקובה, שאותה צריך לשנות.
איך נותנים להם כוח? במענה לסקרים, בשיחות סלון, בפוסטים ברשתות. לא כדאי להתנות את התמיכה במפלגות האלו במעבר שלהן את אחוז החסימה - אלא להפך - לתמוך בהן כדי שיעברו אותו. נדמה שאנחנו לא קובעים כלום, אבל בעידן הזה של הרשתות אנחנו משפיעים הרבה יותר משנדמה לנו. צריך לתת מקום וקול לזרם הזה, לא להתייאש גם אם יש לו מעט לייקים כרגע. אין צורך להיסחף לגושים, יש מספיק אנשים שעושים את זה. אלה שרוצים לגרום לשינוי - עדיף להם להבין את המצב ולהתעקש על מה שהם באמת מאמינים בו.
התרעות פיקוד העורף