ההערכה הרווחת היא שאם המצב יישאר סטטי, ורק המפלגות הקיימות יישארו עד קו הגמר, הקולות הללו יתחלקו. עדיין לא ברור איך. חלק יחזרו למפלגות המקור בגוש הימין. אחרים ינדדו למפלגות התחפושת בצד השני. המציאות הזאת מביאה לכך שנכון להיום, אין כמעט שום ערך לסקרים המתפרסמים בכלי התקשורת. יותר מדי אנשים עם יותר מדי לבטים. זה לא נותן תמונה יציבה, אלא יותר כאוס ודיס־אינפורמציה.
ההליכה ימינה של הציבור בישראל בעקבות אירועי הטבח והמלחמה באה לידי ביטוי בשלושה מישורים עיקריים: מסורת ויהדות; תפיסה ביטחונית נוקשה ואפס סובלנות לאויב הערבי; אהדה להתיישבות ביהודה ושומרון ושלילת מסירת שטחים עבור הסכמים. אם יש 68 מנדטים בכנסת הנוכחית שהאמינו בערכים אלה עוד לפני 7 באוקטובר, הרי שהיום, על פי ההערכה, היו צריכים להיות בכנסת מעל 70, אולי אפילו 75 מנדטים שעברו לצד הזה. בסקרים, כאמור, המגמה הפוכה. בסקר המיטיב ביותר, של מומו פילבר בערוץ 14, מקבלות מפלגות אלה 62 מנדטים. אצל אחרים עוד הרבה פחות מזה.
בשבועות האחרונים שלחו כלל המפלגות, מכל המחנות, את יועצי הסקרים שלהן לנתח את הפער. מיהם אותם ימניים, ותיקים וחדשים, שממאנים בתוקף, נכון לעכשיו, להביע תמיכה במפלגות הממשלה הנוכחית? מה מרתיע אותם, ואיך אפשר למשוך אותם לחיקן? הממצאים לא מאוד מפתיעים אבל חד־משמעיים: הרכב רשימת הליכוד והברית עם החרדים. עוד בשוליים: כעס על הממשלה שאסון 7 באוקטובר אירע בזמנה, אי־טיפול ביוקר המחיה, אכזבה מכישלון הרפורמה המשפטית ועוד.
אלא שלגבי הערך השלישי – המסורת היהודית, שטומנת בחובה גם את הרצון בשינוי מערכת המשפט, כלומר, שגם היא תשנה את צביונה ליהודית ומסורתית יותר – נותרו מפלגות אלה ללא מענה של ממש, אם בכלל. פה ושם זורק ליברמן משפט על זה שאשתו דתייה ושיש לו מטה דתי־לאומי במפלגה, ואיזנקוט משתדל לחזק את האלמנט המרוקאי, אבל לפחות נכון לעכשיו, מדובר במענה חלש ולא מאוד אמין. תקוותם היא ששני הדברים האחרים יתפסו מספיק חזק כדי לגשר על הפער בקרב מצביעי ימין שיימשכו אליהם למרות החוסר הבולט.
אבל מה שטוב לקמפיין לא בהכרח טוב למציאות. למרות המעטפת התקשורתית התומכת והניסיון להעלים ולטשטש ראיות, כל אחד מהם - איזנקוט, בנט, יאיר לפיד, וליברמן - נפלו בשמאלנות קשה בזמן אמת. למרות התדמית החדשה שהוא מנסה לקדם לעצמו, איזנקוט היה ונותר איש של כניעה והסכמים. תומך אדוק בפתרון שתי המדינות. מאבות הקונספציה להקטנת צה"ל ושלילת חיכוך וחתירה למגע, גם בשנותיו כאיש צבא בכיר וגם לאחר מכן.
היום איזנקוט דורש הישארות של צה"ל ברצועה עד לווידוא פירוק חמאס, אבל בזמן אמת וגם לאחר מכן – בימים שלא חשב שהימין יהיה קהל יעד עבורו – התהדר בכך שהיה הראשון ללחוץ על נסיגה, סיום המלחמה והשארת שלטון חמאס בעזה. הוא אפילו פרש מהממשלה, לאחר שנתניהו סירב לבצע את הסכם החטופים, שכלל נסיגה מלאה עד לקו היישובים, ממש כמו לפני 7 באוקטובר, כשחצי עזה, כולל רפיח וציר פילדלפי, עוד לא נכבשו בכלל, ויחיא סנוואר, אסמאעיל הנייה ומוחמד דף שלטו ברצועה ביד רמה.
גם ליברמן, הנחשב לימני שבחבורה, קידם במשך שנים, גם בעודו יושב בממשלות ימין, את תוכנית מסירת השטחים שלו להקמת מדינה ערבית על שטחי ארץ ישראל. בתוכניתו המפורסמת לא רק חלקים נרחבים מיהודה ושומרון היו צריכים להימסר לערבים, אלא אפילו אום אל־פחם ויישובי המשולש. בנט עוד ניסה בתחילת הדרך להציג עצמו כאיש ימין, ויש לו כמה קבלות בתחום, אלא שהחבירה ללפיד חיסלה כל סיכוי למשוך קהל ימני, ובכך עשה למעשה בעצמו את העבודה לכל היתר, שכבר לא נאלצו לשכנע איש שהוא אינו ימין, מה שפינה את משאביהם לטפל באחרים.
לא רק התבטאויות עבר עומדות בדרכם של חבורת המתחפשים, אלא גם תוכניותיהם לעתיד. בעיקר החבירה הצפויה לדמוקרטים של יאיר גולן ורע"ם של מנסור עבאס. ליברמן, למשל, הביע את תסכולו הרב במהלך ריאיון השבוע שבו אמר שהגוש יכול לנצח, אבל רק בתנאי שיאיר גולן ישתוק. הוא לא תקף את יו"ר הדמוקרטים ולא הבהיר שלעולם לא יישב איתו בשל מדיניותו, אלא רק התחנן שיפסיק להפריע לו ולחבריו להשלים את התחפושת. שיפסיק כל הזמן לקרוע אותה מעל פניהם ויאפשר להם להמשיך במלאכת ההונאה בלי להפריע.
לא בכדי פועל ראש הממשלה לנסות להפיג את הרושם שהסיעות החרדיות הן בשר מבשרה של הקואליציה הבאה בראשותו, בין השאר באמצעות המסר התקיף שהעביר השבוע, ולפיו בממשלה הבאה כל מי שלא ילמד בישיבה – ייעצר, על פי החוק שהוא מתכוון לקדם. לא בטוח כמה ממתנגדי החרדים בימין יקנו את המסר הזה, וסביר להניח שלא רבים ישתכנעו שנתניהו יצליח לגייס חרדים כשממשלתו תלויה בש"ס וביהדות התורה.
בתוך כל אלה צצה אפשרות שלישית. שהפתרון לתסבוכת לא נמצא באף אחת מהמפלגות הקיימות, אלא במפלגה חדשה, שחייבת להיות בהכרח מורכבת מאנשי ימין, שתיתן מענה לכלל אנשי הימין המתלבטים, בכל התחומים, לרבות גיוס חרדים, ושאנשיה היו מחוץ למערכת ב־7 באוקטובר. נתניהו היה רוצה מפלגה כזאת, אבל חושש מאחוז החסימה הגבוה. מצד אחד יש לה פוטנציאל גבוה לקלוט את הקולות האבודים מימין, ומצד שני יכולה להוריד כמה מנדטים לטמיון. בדיוק כמו שקרה למרצ בבחירות האחרונות. או לנפתלי בנט בבחירות 2019 סבב א'.
חוץ ממעבר אחוז החסימה, לראש הממשלה חשובה גם המחויבות לגוש של אותה מפלגה פוטנציאלית. שחבריה יהיו כאלה שרואים בממשלת הימין בראשותו ערך ולא ילכו עם ראש בקיר, כמו להתמודדות חסרת סיכוי או סירוב להתאחד גם במחיר של אובדן קולות.
בניגוד למתחפשי האופוזיציה, שתוקפים את הממשלה אבל שומרים איש על רעהו, לווינטר אין בעיה לעשות גם וגם. השבוע יצא ב־120 קמ"ש נגד שר הביטחון על דבריו בתוכנית "הפטריוטים", שם הודיע בשידור חי על דדו בר כליפא כמחליפו של מפקד פיקוד המרכז אבי בלוט. לא שהוא נכנע לקמפיין השקרי שהייתה פה הדחה בשידור, אבל לדעתו גם הודעה על מחליף אינה ראויה.
האירוע הזכיר לו נשכחות. רק לפני כמה שנים עמד באותו מצב בדיוק, כשהרמטכ"ל הרצי הלוי עמד על הרגליים האחוריות למנוע ממנו לשמש כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה. במשך שנה ניסה נתניהו להילחם בהתנגדות הרמטכ"ל, אך לבסוף נאלץ לוותר ולמנות את רומן גופמן במקומו. לא עבר שבוע מאז שהצליחו הלוי, יחד עם יואב גלנט, לטרפד את המינוי, עד שכותרת בעיתון היא שבישרה לו על פרישתו מצה"ל. לא רק את שר הביטחון, אלא גם את ראש הממשלה תקף וינטר השבוע על ההסדר המסתמן בעזה.
אבל אין לטעות בווינטר. אין לו דבר וחצי דבר עם אנשי האופוזיציה, לא עם איזנקוט וגם לא עם בנט וליברמן, שלהם שימש כמזכיר צבאי כשהיו שרי ביטחון. וינטר לא רוצה אותם עם יד על הגה ההנהגה ולא סומך על אף מילה שלהם. השבוע תקף בחריפות את איזנקוט וכינה אותו איש שמאל. על ליברמן אמר: "הוא איש ימין, אבל הוכיח שיהיה מוכן לעשות הכל כדי למנוע ממשלת ימין, כולל לשבת עם רע"ם ומועצת השורא, רק כדי להעיף את נתניהו וממשלת הימין מהשלטון. הקמפיין של ישראל ביתנו מדבר על הכרעה, אבל לא ברור איך – עם יאיר גולן שמתנגד לחלוצים בחוות ומאמין שביטחון עובר דרך תוכנית שתי המדינות? ליברמן צריך להסביר איך הוא מתכוון להכריע את חמאס והאויב הערבי, להבטיח את ההתיישבות ביו"ש ולקיים את כל מה שהוא מבטיח, כשהוא מעניק לשמאל המדיני יותר מיד אחת על הגה השלטון".
נתניהו מבין שחוץ מנושא הגיוס והחיבור עם החרדים, גם להרכב רשימת הליכוד יש משמעות עצומה. שבניגוד לחבורת הקיצונים ההזויה של הדמוקרטים, שכוללת עורכת דין שמייצגת מחבלים ומתרימה כספים לערביי העיירה הפלסטינית העוינת חווארה, לא יהיה לו אפילו יום אחד של חסד אחרי הצגת הרשימה, ושכלי התקשורת יעשו הכל כדי להמאיס אותה ולהצביע על חסרונותיה.
לכן דרש, וקיבל, שמונה שריונים. מספר עצום וחסר תקדים שייתן לו מרחב תמרון לתיקונים במידת הצורך. לכן עם שובו מארה"ב החל להיכנס בכל הכוח לענייני הפרוצדורות, העתירות, סעיף המחוזות שאושר ברוב דחוק, והוא לא ירפה עד שישיג את כל מבוקשו. בינתיים את שני הסעיפים שרצה – קיבל. שריונים ותקנון הפריימריז. אבל לא רק אותם.
במהלך המגעים להביא את אותם סעיפים לאישור ועידת המפלגה, הצליח לפרק את מה שהיה עשוי להיות הדיל החזק ביותר בליכוד בבחירות הפנימיות הקרובות – דוד ביטן וחיים כץ. ממו"מ משותף עם שניהם, בחר ראש הממשלה לעבוד רק עם כץ ולהשאיר את ביטן מחוץ לתמונה. ביטן זעם והשתולל, אבל בסוף הפסיד. בסעיף המחוזות אומנם רק בחמישה קולות, אבל בשני הסעיפים שהיו לו באמת חשובים הביס אותו נתניהו ברוב עצום.
ההצבעה והערעור על סעיף ההצבעה של ריצת ח"כים במחוזות הסלימו את היריבות בתוך הליכוד, וביטן נאלץ לסמן לא רק את נתניהו כיריב, אלא גם את כץ. ההפרד ומשול צלח מעל למצופה. בתוך כל אלה הצליח נתניהו לגייס את כל בכירי המפלגה לתמיכה בהצעותיו בוועידה. אפילו טלי גוטליב תמכה בשתי הצעותיו החשובות ויצאה נגד הצעת המחוזות שהייתה חשובה בכלל לחיים כץ.
שר הביטחון, יו"ר הכנסת, יריב לוין ושאר השרים הבכירים הוציאו סרטוני תמיכה בהצעות ראש הממשלה, שהבהירו לכלל המתפקדים שבליכוד יש בעל בית אחד. אגב, לפחות לישראל כ"ץ זה כבר השתלם. כמה ממקורבי נתניהו לחצו עליו לתקוף את שר הביטחון על מה שנתפס כהדחת האלוף בלוט בשידור חי. בעבר לא היה מפספס נתניהו הזדמנות להפגין שריר מול כ"ץ, בטח כשמדובר בהגנה על אלוף בצה"ל, המממש בהצטיינות את מדיניות הממשלה בנוגע להתיישבות ביו"ש, אולם הפעם נתניהו סירב.
אחרי שנים רבות שבהן היה הציר המנצח בליכוד מונח בכיסם של הכ"צים, חיים וישראל, בבחירות האחרונות נפרדו דרכיהם של השניים, מה שהוביל בין היתר לצניחתו של ישראל, שנדחק מהעשירייה הראשונה. האירועים האחרונים קירבו בין השניים, ועל פי המסתמן, בפריימריז הקרובים יפעלו להחזיר עטרה ליושנה. הברית עם נתניהו, כולל ההחלטה לשגר את יועמ"ש המפלגה אילן בומבך להילחם על סעיף המחוזות בבית המשפט המחוזי, חיזקה את מעמדו של חיים כץ, ואילו התפקיד הרם משרת היטב מבחינה פוליטית את מעמדו של ישראל. חבירה קרובה שלהם תביא לכינונו מחדש של הציר החזק בליכוד, לפחות עד העימות הבא עם נתניהו, מה שעשוי להביא, שוב, את שיטת ההפרד ומשול לקדמת הבמה.
התרעות פיקוד העורף