וזו הבעיה. כי מפלגה חדשה אמיתית שמתיימרת לעשות ריסטארט לישראל איננה יכולה להתחיל בשאלה מי יהיה מספר אחת ומי מספר שתיים. היא צריכה להתחיל בשאלה איזו מדינה אנחנו רוצים לבנות.
אז כן, יש לדעתי בישראל הצדקה אמיתית למפלגת ימין ליברלית. יש ציבור גדול שהוא ימני בענייני ביטחון, לאומיות וריבונות, אך גם ליברלי ביחס לחירות הפרט, לכלכלה, למדע, לטכנולוגיה ולשוויון הזדמנויות. ציבור שרוצה מדינה יהודית ובטוחה, אבל גם מודרנית, תחרותית וחופשית. אלא שמפלגה כזאת צריכה להיות אחת. אם יקומו ארבע או חמש רשימות המתחרות על אותו מרחב, שכל אחת מהן בנויה סביב אגו, שם מוכר או פוליטיקאי המחפש בית חדש, הן יחמיצו את עצם הסיבה שבגללה היה צורך בהן.
אני לא מבקש לטעון כאן שמוסדות מקצועיים הם אויבי הדמוקרטיה. להפך: דמוקרטיה רצינית זקוקה לבתי משפט עצמאיים, לשירות ציבורי מקצועי, לאקדמיה חופשית ולתקשורת ביקורתית. אבל עצמאות מקצועית אינה מעניקה למוסדות האלה כרטיס חלק לקחת לנו את הריבונות. כי כאשר מוסדות לא-נבחרים עוברים מהגבלת כוח לעיצוב מדיניות, שאלת הגבולות הופכת לשאלה דמוקרטית מן המעלה הראשונה.
אז יש הצדקה למפלגת ימין ליברלית. אבל יש הצדקה לאחת בלבד, וכזו שמתחילה ברעיון, לא בכיסא. כי לא צריך עוד להתחיל מחדש. אלא שצריך להתחיל מבראשית.
התרעות פיקוד העורף