תעלת סואץ, ציר החיים בין אסיה לאירופה, נפגעה אף היא: בשבוע שעבר ספג נמל דמייט המצרי, הסמוך לפתחה הצפוני של התעלה, מתקפת רחפנים בלתי מזוהה שגורמי מודיעין מערביים מייחסים לאיראן או לאחת משלוחותיה. מכליות סעודיות הותקפו בדרכן לתעלה, מה שהניע חברות ספנות ענק להימנע מהגעה לאזור ולהפליג דרך כף התקווה הטובה, מסע ארוך בשבועות. וחיזבאללה, מצידו, ממשיך לשמר עוגן איראני בקצה המזרחי של הים התיכון, נקודת אחיזה שמאתגרת גם את חופש הפעולה הימי בגבול אירופה.
זה לא סיפור על נפט בלבד. זה סיפור על מי ששולט בגלים. בריטניה איבדה את האימפריה שלה לא ביום שבו ויתרה על מושבה זו או אחרת, אלא ברגע שבו איבדה את היכולת להקרין כוח בים, כשהרויאל נייבי שלה חדל להיות הכוח הימי הבלתי מעורער שמבטיח את קווי האספקה והמסחר האימפריאליים. כוח ימי הוא תנאי לעוצמה גלובלית.
כאן נכנס הממד הכלכלי העמוק ביותר: החוב הלאומי האמריקאי, שהגיע כבר לכ-39.8 טריליון דולר. מאז נטישת תקן הזהב ב-1971 והולדת מערכת ה"פטרודולר", הסכם שקשר את מכירת הנפט לדולרים, וושינגטון יכולה ללוות בזול בצורה בלתי מוגבלת כמעט, כי העולם נזקק לדולרים כדי לקנות אנרגיה. אך מערכת זו שורדת רק כל עוד ארצות הברית יכולה להבטיח את זרימת הנפט והסחורות בים. אם נתיבי המים ננעלים, לא רק שוקי האנרגיה מתערערים. מתערער גם ההיגיון שמחזיק את הדולר כמטבע העולם ואת יכולתה של וושינגטון לממן חוב ענק בריבית נמוכה.
התרעות פיקוד העורף