במקום שפיקוד צה"ל יתייצב בגב זקוף מול המציאות וישאל עצמו איך זה קרה לנו מאות פעמים בשלושת השנים של המלחמה, כאשר חיילים נכנסים לסריקות למבנים ללא שום תרגולת של בדיקה, וכתוצאה מכך אנו סופרים מאות הרוגים ואלפי פצועים? במקום להקפיד על משמעת מבצעית וביצוע הפקודות כלשונן, בוחרת המערכת להתעלם, ולהתרכז בשאלות בירוקרטיות וצרות כגון האם המטען הונח לפני הפסקת האש או לאחריה, ובכך להוכיח לכאורה האם הייתה הפרה של ההסכם.
במידה ויגיעו למסקנה שהיתה הפרת הסכם יהיה תרוץ לדרג המדיני לחדש את המלחמה שלא תביא לשום תוצאה שתשפר את ביטחונם של תושבי הצפון אלא להפך, היא תביא עוד שיגור טילים ורקטות על ישובי הצפון, אבל מנגד, תבטיח את הישרדותה של הממשלה על חשבון ביטחון המדינה, כפי שהם נוהגים כבר זמן רב, ותגרום לעוד הרוגים ופצועים רבים והעמקת שחיקת הביטחון של אזרחי ישראל.
מה שמתרחש בצבא הוא סימפטום מובהק של תרבות ארגונית לוקה שבה תחקירים מטויחים וחוסר הפקת לקחים אמיתית הפכו לדבר שבשגרה. כאשר הפיקוד הבכיר מנותק מן השטח, אובדן המשמעת המבצעית, והתוצאות הטרגיות אינן מאחרות לבוא. חיילים בשטח משלמים בחייהם שוב ושוב בשל היעדר נהלי אבטחה בסיסיים והתנהלות שטח שאינה עולה בקנה אחד עם האיומים האמיתיים הממתינים בכל מבנה נטוש.
נקודת תורפה מערכתית: העיסוק בשאלה הטכנית "האם המטען הונח לפני או אחרי הפסקת האש?" נועד להסחת דעת מהמחדל העיקרי, היעדר הקפדה על פרוטוקולים מבצעיים מצילים חיים והמשך שליחת כוחות למשימות שחוקות ללא תכלית אסטרטגית ברורה.
השאלות הקשות על התכלית המבצעית: מה משרתות הסריקות בדרום לבנון?
אם צה"ל אכן היה שולט במרחב והיתה בידיו את העוצמה למנוע חדירת מחבלים לתוכו, מה התועלת המבצעית בגילוי עוד מצבור כזה או אחר של אמצעי לחימה, שעה שבמילא אין לחיזבאללה יכולת להגיע אליהם או להשתמש בהם באותו מרחב מטוהר? בגלל קוטנו ושחיקתו של הצבא, אין ביכולתו למנוע חדירת מחבלים לשטח שברשותו, ולהטמין מתענים נוספים. המציאות בשטח מוכיחה שביצוע סריקות, איתור אמל"ח ונטרול מטענים אינם יעילים.
הכוחות המחזיקים בשטחים שנכבשו (כ-8.5 ק"מ מהגבול ועד הקו הצהוב) דלילים עקב שחיקת הצבא, וההחזקה בקו הצהוב פרוצה כמסננת. במצב זה, חיזבאללה ממשיך לחדור ולהטמין מטענים הגובים חיי אדם ופציעות קשות בסריקות הבתים.
משכך, כל עוד אין כוח בהיקף מספק שיאבטח הרמטית את הקו הצהוב וימנע מעבר חוליות דרומה, מוטב להפסיק סריקות אלו, אלא אם כן הן יעשו בבדיקות מקדימות לפני כניסת החיילים למבנים החשודים כממולכדים ובודאי סריקות שעושים מצפון הקו הצהוב, שכן מחירן הכבד אינו מצדיק עוד את חוסר התועלת המבצעית שלהן.
העיקרון האסטרטגי: הביטחון האמיתי של יישובי הצפון אינו נובע מגילוי נקודתי של מחסן תחמושת כזה או אחר בלב שטח אויב, אלא מיכולת הרתעה איתנה, מניעה הרמטית של חדירות לשטח שנכבש, ונוכחות הגנתית רציפה וחזקה.
הצורך הקריטי: בניין כוח, הגדלת צבא היבשה וסיום השחיקה
הפתרון למציאות הביטחונית המורכבת אינו טמון בפעולות ראווה סיזיפיות ששוחקות עד עפר את הכוחות הסדירים והמילואים כאחד, אלא בבניין כוח אמיץ. צבא היבשה סובל כיום מקוטן מספרי חמור ומשחיקה עמוקה המונעים ממנו לבצע כהלכה את משימת ההגנה המרכזית על יישובי הצפון.
במקום לרכז את המאמצים בהגדלת סדרי הכוחות, בחיזוק הכשירות ובבניית עוצמה יבשתית מספקת שתוכל להבטיח הגנה הרמטית, שולחים את המעט הקיים למשימות סריקה שנעשות בניגוד לפקודות ששכרן יוצא בהפסדן, תרומתן המבצעית שולית, אך מחירן בדם חיילינו כבד מנשוא. על הפיקוד הבכיר להפסיק לטמן את ראשו בחול, לזנוח את תרבות הטיוח, ולהתמקד במה שבאמת חשוב: בניית כוח יבשתי רחב, חזק וערוך נכון, המבוסס על משמעת ברזל, הפקת לקחים אמיתית, והגנה איתנה על אזרחי המדינה.
התרעות פיקוד העורף