החרפת אי השוויון בחלוקת ההכנסות עלולה לגרום לפיצוץ חברתי | פרופ' יאיר זימון ועודד שורר

דו"ח מרכז אדוה לשנת 2026 על אי השוויון בחלוקת ההכנסות במשק, מציג תמונה קשה של פערים חברתיים ומצביע על התמוטטותה של מדינת הרווחה בישראל. הדו"ח מדגיש כי בעוד שהמשק הישראלי צמח בעשורים שחלפו, פירות הצמיחה לא חלחלו לאזרח הקטן אלא התרכזו בצמרת הכלכלית. אי-השוויון ההולך וגדל אינו רק בעיה מוסרית אלא סכנה ליציבות החברתית, והוא מחריף נוכח מדיניות תקציבית הרסנית המשאירה את עיקר הנטל על משקי הבית.

מסתבר שמענה לשעת חירום אינו מספיק. יכולת ההתמודדות של ישראל תלויה גם בבסיס האזרחי שלה - בשירותים ציבוריים  יציבים, בביטחון כלכלי רחב ובמדיניות שאינה משאירה את עיקר הנטל בידי משקי הבית. זו אינה שאלה שניתן לדחות ליום שאחרי המלחמה. היא אחת משאלות ההווה. המאבק באי-השוויון הכרחי להתאוששות מהמשבר האזרחי והביטחוני, במיוחד לאור יוקר המחיה הגבוה בישראל ביחס למדינות המפותחות.

נתוני מרכז אדוה קשים לעיכול. הכנסות משק בית בעשירון העליון גדולות פי 13 מהכנסות משק בית בעשירון התחתון. שני העשירונים העליונים מרכזים 45% מהכנסות משקי הבית שבראשם שכיר.  החרפת אי השוויון  בחלוקת ההכנסות, עלולה לגרום לפיצוץ חברתי, לניכור של חלקים באוכלוסיה שיתרמו לעלויות כלכליות גבוהות. יוקר המחיה, הגרעון והיעדר צמיחה הן בעיות אשר עומדות בפני עצמן אך בנוסף הן תורמות לגידול באי השוויון בחלוקת ההכנסות במשק.

מאז פרוץ המלחמה, הורחבה ההוצאה הציבורית, אך עיקר התוספת הופנה  למעני חירום, פינוי, פיצוי ושיקום ראשוני, ולא לחיזוק שירותים ציבוריים רחבים, אוניברסליים ויציבים. כלומר, גם כאשר התקציב הציבורי גדל, הוא לא חיזק את הבסיס  האזרחי אלא נותר בעיקרו מענה לשעת חירום. לכן, המחיר החברתי של המלחמה  אינו נמדד רק בהוצאה הביטחונית או בנזקי הלחימה, אלא גם בפער בין צורכי החברה לבין יכולתן של מערכות אזרחיות מוחלשות לספק מענה הולם בתחומי דיור, חינוך,  רווחה ובריאות. שנים לפני פרוץ המלחמה, ההוצאה האזרחית לנפש בישראל הייתה נמוכה משמעותית בהשוואה למדינות המפותחות החברות בארגון ה-OECD – פער המתרגם לחסר של כ-110 עד 120 מיליארד שקלים בשנה בהשקעה באזרחים.

לא רק כלכלת המלחמה וצורכי הביטחון, החירום והשיקום הראשוני דוחקים את השירותים האזרחיים מסדר העדיפויות התקציבי. לכך מצטרפת ממשלה שבוחרת שוב ושוב לקצץ באופן רוחבי בשירותים אלה, ובמקביל לתקצב יעדים סקטוריאליים  ושנויים במחלוקת . זוהי מדיניות הנשענת על שיקולים  קואליציוניים קצרי טווח, ותוצאתה היא פגיעה מתמשכת בעקרון האוניברסליות של  מדינת הרווחה.

ההוצאה האזרחית הנמוכה משפיעה ישירות על רמת השירותים הציבוריים שמקבל האזרח בישראל. הפער מול קבוצת המדינות המפותחות בעולם  מורגש ביותר במערכת הבריאות, מערכת הרווחה, תשתיות ותחבורה ומערכת החינוך. הוצאה לאומית נמוכה בתחום הבריאות  גורמת לנטל גבוה מאד של המימון הפרטי (ביטוחים משלימים, תרופות וטיפולים פרטיים) בישראל. קצבאות זקנה, נכות, אבטלה ותמיכות במשפחות נמוכות משמעותית בישראל ביחס לממוצע בעולם המפותח. פער הולך וגדל נרשם לאורך שנים בהשקעה בתשתיות תחבורה ציבורית וכלכלה בהשוואה לעולם המפותח. כאשר בוחנים את ההוצאה לתלמיד, ישראל מפגרת מאחור, בעיקר בגיל הרך ובחינוך היסודי והעל-יסודי.

הסיבות לכך הן רבות. הוצאות הביטחון בישראל (גם בשנות שגרה, ובוודאי בתקופות לחימה) הן הגבוהות ביותר ב-OECD בפער עצום, מה ש"חונק" חלק נרחב מתקציב המדינה ומשאיר פחות מקורות זמינים לצרכים אזרחיים. החוב הציבורי של ישראל מייצר תשלומי ריבית שנתיים גבוהים שמצמצמים את התקציב הפנוי. וכמובן מדיניות מאקרו-כלכלית: לאורך עשורים, שדגלה בצמצום מעורבות הממשלה, הפחתת מסים ישירים ושמירה על מסגרות תקציב מרוסנות ("כללים פיסקליים" נוקשים), מתוך תפיסה שהשוק הפרטי צריך להוביל את הצמיחה. הפחתת המסים הובילה להכנסות נמוכות יותר של המדינה, וממילא ליכולת נמוכה יותר לממן שירותים אזרחיים ברמה מקבילה לאירופה

כדי לממן את הגירעון, המדינה לווה כספים בריבית גבוהה. נתח גדל מהתקציב מופנה לתשלומי ריבית לבעלי ההון, בעוד השירותים הציבוריים מקוצצים. במקביל, הממשלה פונה להעלאת מיסים עקיפים (כמו מע"מ) שהוא מס רגרסיבי, הפוגעים בחלשים שנאלצים להפנות אחוז גבוה מהכנסתם לרכישת מוצרי צריכה בסיסיים. האינפלציה פועלת כמס סמוי השוחק את כוח הקנייה של מעמד הביניים והעניים, בעוד העשירים מוגנים באמצעות נכסים ריאליים. כדי להילחם באינפלציה, בנק ישראל מעלה את הריבית – צעד המעביר עושר מהלווים (השכבות החלשות הנושאות בנטל משכנתאות ואשראי) אל המלווים (בעלי הפיקדונות וההון). התייקרות המשכנתאות מגלגלת את העלויות על שוכרי הדירות ומעמיקה את המשבר.

אי-השוויון בחלוקת ההכנסות, אינו גזרה משמיים. הוא צומח על קרקע של מדיניות מאקרו-כלכלית ארוכת שנים הדוגלת בצמצום הממשלה והפחתת מסים ישירים. הממשלה הנוכחית נמנעת מטיפול שורש בריכוזיות ובמונופולים הגדולים, ומפקירה רפורמות תומכות צמיחה והשקעה בפריון ובלימודי ליבה. זעזועים פוליטיים (כגון הרפורמה המשפטית ב-2023) והרחבת הגירעונות הובילו להורדות דירוג האשראי של ישראל וייקרו את עלויות הגיוס של המדינה. חוסר האחריות מגיע לשיאו בכנסת. בשבוע שלפני פיזורה, נדחקו מסדר היום חוקים מבניים קריטיים בתחום הכלכלי  שאמורים היו לחסוך עשרות מיליארדים למשק  ובמקומם מקודמת חקיקה שנויה במחלוקת, שתחייב בעתיד העלאת מסים נוספת לשם שמירה על רמת השירותים הקיימת. התוצאה היא שהציבור הישראלי נאלץ לשלם יותר ומקבל הרבה פחות.