חלקים גדולים בציבור, בתקשורת ובוודאי בפוליטיקה הישראלית, פיתחו לכדי אומנות את תורת ה״הסברה״, שמבוססת על גישה מתקרבנת לפיה ככל שמעמדנו בעולם מתדרדר, כך קטן חלקנו באחריות לכך ויש אינסוף אשמים אחרים.
זו תפיסה שאין לערער אותה שכן היא מבוססת על כך שכל מה שקורה ״מצדיק״ אותה. כך, אם עוד מדינות מסתייגות מאיתנו, סטודנטים מפגינים ברחבי העולם, יהודים צעירים ומבוגרים כאחד מתרחקים מישראל וממה שהיא מייצגת ודעת הקהל נגדנו, המסקנה היא תמיד אחת והיא ברורה: העולם השתגע.
אנחנו? כרגיל, תמיד צודקים.
החשודה המיידית היא תמיד האנטישמיות. היא אכן קיימת, מרימה את ראשה ומחייבת מאבק נחוש. אבל בשיח הישראלי היא כבר מזמן איננה רק תופעה מסוכנת, אלא גם מכבסה תדמיתית. כל ביקורת מוכנסת למכונת הכביסה, נשטפת ונסחטת היטב ויוצאת כהוכחה לשנאת יהודים. כל מי שמבקר את ישראל מתויג אוטומטית כאנטישמי. כך אפשר להימנע מהשאלה הלא נעימה האם אולי למדיניות של ממשלת ישראל יש קשר כלשהו לאופן שבו נתפסת בעולם מדינת ישראל. כך בורחים מכל דין וחשבון עצמי.
כשאנטישמיות אינה מספיקה, מגיע הכסף הקטארי. הוא, כך מתברר, מממן כמעט הכול: הפגנות בקמפוסים, מאמרי מערכת, ארגוני זכויות אדם, ביקורת בקונגרס, ואולי גם את המלצר בפריז שלא חייך לישראלים (כל זה כמובן, חוץ מההשפעה המוכחת על האנשים הקרובים ביותר לראש ממשלת ישראל שהועסקו בלשכתו). אין ספק שלקטאר יש כסף והשפעה. נוח רק לשכוח שכסף, רב ככל שיהיה, מתקשה לייצר מדי יום תמונות, התבטאויות והחלטות המקוממות על ישראל את העולם כולו, כפי שהממשלה הישראלית מספקת בחינם.
ויש כמובן את הפרוגרסיבים - הם אשמים במיוחד משום שהם מתעקשים לדרוש מישראל אמות מידה של מדינה ליברלית והומנית, ולא שופטים אותנו כפי ששופטים דיקטטורות כמו רוסיה וסין שאין מהן ציפיות. ישנם כמובן פרוגרסיביים מטורללים, כמו אלו שמכחישים את זכותה של מדינת ישראל להתקיים, אבל הנטייה אצלנו היא להכליל את כל השמאל באותה קופסא. שהרי אף אחד לא ילמד אותנו מה זה להיות ליברלים, אבל מה לעשות שיש בעולם מי שדורשים מאיתנו לא רק לומר שאנחנו ליברלים, אלא גם להוכיח את זה בהתנהלות שלנו, ההולכת ומתרחקת מערכים ליברליים שהם נחלת המדינות הדמוקרטיות.
יש כמובן את ההסבר הקל מדוע אירופה כל כך ביקורתית כלפינו, שהרי לטענת ״מומחי ההסברה״, המהגרים המוסלמים השתלטו שם על הפוליטיקה, בעוד שהשפעת המוסלמים באירופה היא בדיוק הפוכה, הם גרמו להתחזקות הימין הגזעני שדווקא ממש אוהב את ממשלות הימין שלנו. סיבת העומק להתרחקות אירופה מישראל היא התרחקות ישראל מהערכים הדמוקרטיים והליברליים, שהרוב הגדול של מדינות אירופה מאמין בהם.
ואם גם זה לא עובד, תמיד אפשר לשלוף את קלף "היהודים ששונאים את עצמם". זו קטגוריה שימושית להפליא: כל יהודי שאוהב את ישראל אך מסתייג ממדיניות ממשלתה, מוכרז מיד כמי ששונא את עצמו "אוטו-אנטישמי". כך נחסך הצורך להתמודד עם האפשרות שאפשר להיות יהודי ציוני אוהב ישראל, אך מתנגד למדיניות ממשלתה ואת זה אני כותב מניסיון אישי.
המכנה המשותף לכל ההסברים האלה פשוט: כולם פוטרים אותנו מהצורך להסתכל במראה. כי במראה עלולה להשתקף מדינה שממשלתה מזלזלת בדין הבינלאומי, מתנערת מפתרון מדיני, שמרכיב מרכזי בה הוא מפלגות קיצוניות וגזעניות והיא עצמה מחבקת קיצונים וגזענים ברחבי העולם, ובו בזמן משוכנעת שהסברה (או יש שיאמרו תעמולה) היא תחליף למדיניות.
למרבה הצער, גם במחנה שקורא לעצמו ליברלי יש רבים שמאמינים שהבעיה היא רק בכישלון ההסברה. שאם רק נוכל לשכפל את יוסוף חדאד, נועה תישבי ועינת ווילף, נוכל לשכנע את אומות העולם שהבעיה היא לא אצלנו.
הגישה הזאת מובילה כמובן לחיזוק אותם גורמים שלא מעוניינים לבחון את בעיות המדיניות של ישראל. יתר על כן, אותם ״מסבירים״ מטעם הממשלה ובעידודה, לא משכנעים אף אחד חוץ מאלו שכבר משוכנעים בצדקת דרכנו ומעוררים אנטגוניזם ואף גיחוך אצל קהלי היעד.
המנגנונים האלה נועדו להמשיך ולאטום את ישראל לבירור אמיתי של המדיניות שלה ונועדו להימנע מטיפול בבעיית העומק העומדת בבסיס ההידרדרות המוסרית והתדמיתית שלנו שהיא שנים של שליטה על עם זר. הם גם פוגעים ביכולת הציבור בישראל להבין שהאינטרס העמוק של ביטחון המדינה הוא בהשתייכות מדינת ישראל לאומות הדמוקרטיות ליברליות.
אין בכוונתי לטעון שאין בעיות ביחס העולם לישראל, אבל יש גם הרבה מאוד בעיות בהתנהלות שלנו, שכדאי שנתמודד איתן ולא נתעלם מהן – עליהן יש לנו יותר השפעה.
הבעיה של ישראל איננה רק שהעולם אינו מבין אותנו, או שונא אותנו בגלל דעות קדומות. הבעיה היא גם שהעולם רואה את הדברים שאנחנו חוזרים ומתעקשים לעצום עיניים מולם. האם נקודת המבט של רבים בעולם היא חלקית? בטוח. האם היא לעתים מעוותת ואף עוינת? אין ספק. אבל באותה מידה היא גם לעיתים קרובות, מציאותית יותר מהסיפור שאנחנו מתעקשים למכור לעצמנו - של היותנו הקורבנות המוחלטים. התעלמות מהמציאות מסוכנת לישראל, לחוסנה וליכולתה להתמודד עם האתגרים העומדים מולה.
נרצחי השבעה באוקטובר היו אכן קורבנות רוע מוחלט, אבל העולם רואה את הסיפור הרחב יותר, זה שרבים בישראל מתעקשים להתעלם ממנו וההתעלמות הזו רק מביאה לדרדור מתמשך במעמדה של ישראל ולהתחפרות בחול, שכל יום נעשה קשה יותר להיחלץ ממנו.
מדינה בריאה אינה מדינה שמעולם אינה טועה, אלא מדינה שמסוגלת להכיר בטעויותיה ולתקן אותן. התיקון שישראל זקוקה לו לא יהיה שלם לעולם, אם נמשיך להאשים את כל העולם, מלבד את עצמנו.
התרעות פיקוד העורף