משהו דומה ראינו בפרשת קלודין גיי בהרווארד: היא התפטרה ב-2024 לאחר טענות בדבר שימוש לא תקין במקורות ובצל הביקורת על עדותה בקונגרס, שבה התקשתה לומר באופן חד-משמעי שקריאה לרצח עם של יהודים מפרה את כללי האוניברסיטה. אז כאשר זהות, ייצוג ואיתותי סגולה (virtue signaling) מתחילים לקבל משקל גדול מדי, הסטנדרט המקצועי עלול להפוך ממשתנה קבוע למשתנה תלוי הקשר. זוכרים מה אמרה גיי בשימוע בקונגרס? "זה תלוי בהקשר"...
אותם מרצים חסרי מודעות עצמית מינימלית אפילו לא התביישו לפרסם מאמר בכתב עת בינלאומי שבו הם מתפארים בהשחתה הפוליטית שהם חוללו למחקר האקדמי בישראל. ובמרץ 2023 השתתפו האוניברסיטאות עצמן כמוסדות בהשבתה במסגרת המאבק – שביתה שהיא לכל הדעות שביתה פוליטית האסורה על פי הדין. אפשר להסכים עם העמדות הללו ואפשר להתנגד להן. אבל קשה לטעון עוד שהאקדמיה הממוסדת נשארה מחוץ לזירה.
הפקולטות למשפטים הן מקרה מבחן חריף במיוחד, דווקא משום שהן אמורות ללמד את הסטודנטים להבחין בין טיעון משפטי, מחקר אקדמי ועמדה פוליטית. כאשר אותה קהילה מקצועית חוקרת את המוסדות, מפרשת אותם ובו בזמן מתגייסת כקבוצה למאבק על עיצובם, הגבול בין ידע לבין כוח נעשה מטושטש. כי בסופו של יום הבעיה איננה עצם נקיטת העמדה. אלא שהבעיה מתחילה כאשר עמדה מחנאית-פוליטית מקבלת את הילת הסמכות של "המחקר". בשנים האחרונות, המרצים הפכו להיות "פוליטיקאים בגלימות של מרצה" בדיוק כפי שיצחק עמית הפך להיות "פוליטיקאי בגלימה", דבר שהצרפתים תמיד הזהירו מפניו.
צריך להדגיש: למרצה צריך להיות חופש כמעט מוחלט לומר, לכתוב, לחקור ולהפגין. לא הייתי רוצה ממשלה שמחליטה אילו דעות מותר לפרופסורים להשמיע. אבל חופש אקדמי של יחידים איננו מחייב פוליטיזציה מוסדית. אוניברסיטת שיקגו ניסחה את ההבחנה הזאת כבר בדוח קלוון המפורסם מ-1967: האוניברסיטה צריכה להגן על חופש הביטוי של חבריה, ובה בעת לשמור ככל האפשר על ניטרליות מוסדית בעניינים פוליטיים וחברתיים.
ישראל זקוקה לעיקרון דומה. האידיאל איננו הקמת "אקדמיה ימנית" במקום אקדמיה שמאלית, אלא אקדמיה שאיננה מפלגה. הנהלות אוניברסיטאות לא צריכות להשתמש במותג, בתקציב, במערכות הדיוור או בסמכות המוסדית כדי להשתתף במאבק מחנאי. כללי השימוש במשאבים מוסדיים לצרכים פוליטיים צריכים להיות שקופים, שווים וניטרליים.
גם את החלטת ממשלה 666 משנת 1977 צריך לבחון מחדש. ההחלטה העניקה לוועדה לתכנון ולתקצוב מעמד עצמאי וחזק כדי להגן על ההשכלה הגבוהה מפני התערבות פוליטית ישירה. הרעיון היה נכון, והוא עדיין נכון. אבל אוטונומיה איננה חסינות מאחריות. אם המדינה מתחייבת שלא להפוך את האוניברסיטאות לזרוע של הממשלה, האוניברסיטאות צריכות להתחייב שלא להפוך את עצמן לזרוע של מחנה פוליטי. הפתרון איננו ששר החינוך יקבע מה חוקרים, אלא שמימון ציבורי ילווה בכללים ברורים של ניטרליות מוסדית, שקיפות והפרדה בין מחקר ואקטיביזם.
אותו עיקרון צריך לחול גם על מדיניות גיוון. גיוון הוא יעד ראוי כאשר הוא פותח דלתות בפני מי שסבלו מחסמים אמיתיים. אבל הוא הופך לאידיאולוגיה כאשר המוסד מחליט מראש אילו זהויות ראויות לטיפוח ואילו השקפות נחשבות חשודות. מחלקות "הגיוון" באוניברסיטאות בישראל (המקבילות למחלקות ה-DEI של הווק באונבירסיטאות האמריקאיות) עושות העדפה מתקנת לנשים ולערבים, ולא למזרחים כקטגוריה (אלא לקטגוריות נלוות ומצומצמות הרבה יותר). כי מזרחים נוטים להצביע ימין, ואת זה ממש לא אוהבים באוניברסיטאות הווק הישראליות. אז אם כבר לוקחים מזרחים, אז מביאים ווק שמאל רדיקלי מזרחי, שאין לו שום קשר להעדפות של הקבוצה שממנה הוא מגיע. כי מזרחי ימני הוא לא "מזרחי אותנטי", ואחד כמו יוסף חדאד הוא לא "ערבי אותנטי". כמה ווקי.
המשבר של האקדמיה הוא בסופו של דבר משבר של לגיטימציה. הציבור מממן מוסדות מפני שהוא מאמין שהם מחפשים אמת, לא מפני שהוא מסכים עם הפוליטיקה של המרצים שלהם או חמור מזה: עם הפוליטיקה של מוסדות האוניברסיטה. כי ברגע שהאמון הזה נשחק, האוטונומיה האקדמית עצמה נעשית פגיעה.
להתחיל מבראשית באקדמיה פירושו אפוא לא להשתיק את הפוליטיקה של המרצים, אלא להוציא את הפוליטיקה מן המוסד. הכוונה איננה להחליף הגמוניה אחת באחרת, אלא להחזיר את האוניברסיטה לייעודה: חיפוש חופשי, תחרות רעיונות, סטנדרטים מקצועיים, וחשוב מזה: העשרת הידע האנושי.
התרעות פיקוד העורף