הפקרות אסטרטגית: ישראל לא צריכה להגן על כל גבעה | גרשון בסקין

שוב ושוב אומרים לנו שלצה״ל חסרים עשרות אלפי חיילים. הפתרונות המוצעים מוכרים: לגייס את החרדים, להאריך את שירות החובה, להכביד עוד על מערך המילואים ולדרוש יותר ממי שכבר נושאים בנטל. אבל הוויכוח הזה מתחמק משאלה יסודית הרבה יותר.

אולי הבעיה העיקרית איננה מחסור בחיילים. אולי מדינת ישראל יצרה לעצמה יותר משימות ביטחוניות מכפי שצבא כלשהו יכול לשאת לאורך זמן. בשום מקום הדבר אינו בולט יותר מאשר בגדה המערבית הכבושה.

לצד ההתנחלויות הקיימות פזורים כיום יותר מ־200 מאחזים. בשנים האחרונות התרחבה במהירות תופעה נוספת: חוות חקלאיות וחוות רועים מבודדות, שמספרן כבר עולה על 100. בחלקן מתגוררות משפחות בודדות ולעיתים קומץ אנשים בלבד, אך באמצעותן נתפסים שטחים עצומים ונוצר נטל ביטחוני ופוליטי עצום על מדינת ישראל.

כל התנחלות מבודדת, כל מאחז וכל חווה יוצרים משימה צבאית חדשה. צריך לאבטח את דרכי הגישה, לסייר בשטח, לספק כיסוי מודיעיני, להגיב לפיגועים ולעימותים, להתמודד עם החיכוך המתמיד בין מתנחלים לפלסטינים ולהחזיק כוחות זמינים לתגבור.

מי שנושא בנטל הזה הוא צה״ל. המתנחלים והפוליטיקאים שתומכים בהם מחליטים לעלות לעוד גבעה או להתיישב בעוד שטח מבודד. את המחיר משלמת המדינה כולה. חיילים צעירים משרתים יותר. אנשי מילואים נקראים שוב ושוב. משפחות נפרדות מהורים לשבועות ולחודשים. עסקים מאבדים עובדים והמשק כולו משלם את המחיר. יחידות שאמורות להתאמן ולהיערך לאיומים האסטרטגיים האמיתיים על ישראל מפוזרות במאות נקודות ברחבי הגדה.

ואז אומרים לנו שאין מספיק חיילים. לפני שאנחנו דורשים עוד עשרות אלפים חיילים, כדאי לשאול שאלה אחרת: מדוע אנחנו ממשיכים ליצור עוד ועוד מקומות שהצבא נדרש להגן עליהם? המשאבים הביטחוניים של ישראל מוגבלים. תפקידו הראשון של צה״ל הוא להגן על מדינת ישראל מפני איומים אמיתיים. אסור לו להפוך לשירות אבטחה קבוע של מפעל התנחלות אידיאולוגי שמתרחב מדי חודש ודורש עוד ועוד חיילים להגנתו.

מספר החיילים שישראל זקוקה להם אינו רק נתון דמוגרפי. הוא גם תוצאה של החלטות פוליטיות. כאשר ממשלה מקימה, מכשירה או מאפשרת עוד התנחלות, עוד מאחז ועוד חווה מבודדת, היא יוצרת במקביל עוד צורך בכוחות צבאיים. אי אפשר להרחיב ללא סוף את השטח ואת מספר הנקודות שהצבא נדרש להגן עליהן, ואז להתלונן שאין מספיק כוח אדם.

זו אינה מדיניות ביטחונית. זו הפקרות אסטרטגית. המתנחלים החיים מחוץ לגושי ההתיישבות הגדולים, ובמיוחד אלה המקימים מאחזים וחוות מבודדות בעומק הגדה, אינם מחזקים את ביטחון ישראל. הם מחלישים אותו. הפיזור של מאות נקודות יישוב פגיעות מאלץ את צה״ל לפזר גם את כוחותיו. במובן הזה, פרויקט ההתנחלות המבודדת הפך לנטל ישיר על ביטחון המדינה ולגורם שפועל נגד האינטרסים הביטחוניים ארוכי הטווח שלה.

על עתידם של גושי ההנחלויות הגדולים אפשר לדון במסגרת הסכם ישראלי־פלסטיני. אבל להתנחלויות מבודדות, למאחזים ולחוות הפזורים בתוך השטח הפלסטיני אין תרומה ממשית לביטחון ישראל. להפך. הם מותחים את הצבא, מגבירים את החיכוך היומיומי עם הפלסטינים, מחייבים אבטחה בלתי פוסקת של כבישים ושטחים, ומקשים יותר ויותר על האפשרות להגיע בעתיד להפרדה מדינית.

והמחיר אינו רק ביטחוני. מפעל ההתנחלויות הפך לאחד הנטלים המדיניים והדיפלומטיים הכבדים ביותר של ישראל. במשך עשרות שנים כוחה של ישראל נשען לא רק על עוצמתה הצבאית אלא גם על לגיטימציה ותמיכה בינלאומית. רבים מידידיה האמינו שלמרות הסכסוך ולמרות המחלוקות העמוקות על המדיניות הישראלית, ישראל עדיין שואפת בסופו של דבר להסדר מדיני עם הפלסטינים.

האמונה הזאת נשחקת במהירות. ההתרחבות המתמשכת של ההתנחלויות, המאחזים והחוות המבודדות משדרת מסר הפוך: שישראל מבקשת להפוך את שליטתה בפלסטינים לעובדה בלתי הפיכה ולמנוע אפשרות של הקמת מדינה פלסטינית בת־קיימא.

התוצאה היא שישראל מאבדת תמיכה לא רק בקרב מי שתמיד התנגדו לה, אלא גם בקרב מי שעמדו לצדה במשך שנים: צעירים אמריקאים, אירופים, ליברלים, קהילות יהודיות בתפוצות ומנהיגים פוליטיים שבעבר ראו בתמיכה בישראל דבר כמעט מובן מאליו. אי אפשר לפטור את כל הביקורת הזאת כאנטישמיות. אנטישמיות קיימת וחייבים להיאבק בה. אבל ביקורת על מדיניות שמרחיבה ללא הרף את השליטה הישראלית בשטח פלסטיני כבוש אינה בהכרח שנאה לישראל.

מדינה רצינית חייבת להיות מסוגלת לשאול את עצמה אם המדיניות שלה עצמה תורמת לבידודה. מפעל ההתנחלויות גובה כיום מישראל מחיר כפול: הוא מחליש את ביטחונה מבית ופוגע בלגיטימציה שלה בעולם. לכן הממשלה הבאה חייבת לשנות כיוון. לא די להפסיק להקים מאחזים וחוות חדשות. צריך להתחיל בתהליך של פינוי התנחלויות, מאחזים וחוות מבודדות שמחוץ לגושי ההנחלות הגדולים, שמכבידים על צה״ל ומסכלים את האפשרות להפרדה מדינית.

המקום המתבקש להתחיל בו הוא המאחזים הבלתי מורשים וחוות הרועים והחקלאות המבודדות, שבאמצעות מספר קטן מאוד של מתנחלים מאפשרות השתלטות על שטחים נרחבים. צריך להפסיק להקים חדשים. להפסיק להכשיר בדיעבד מאחזים שהוקמו ללא אישור.

להפסיק לאפשר יצירת עובדות בשטח ואז לדרוש מצה״ל להגן עליהן לנצח. ולהתחיל לפנות מקומות שאינם מעניקים לישראל יתרון ביטחוני משמעותי אך מטילים עליה מחיר צבאי, מדיני ודיפלומטי כבד. זו אינה מתנה לחמאס. זה אינו פרס לטרור. וישראל אינה צריכה לעשות זאת מפני שוושינגטון, בריסל או מישהו אחר דורשים ממנה.

ישראל צריכה לעשות זאת משום שזה האינטרס הישראלי. הממשלה הבאה צריכה להבהיר שמטרתה היא להגיע להפרדה מדינית מהפלסטינים ולחיות לצדם בשלום, ולא לשלוט בהם לצמיתות. זה יהיה שינוי מהותי מהכיוון שהובילה ממשלת נתניהו־סמוטריץ׳־בן גביר: הרחבת ההתנחלויות, הכשרת מאחזים, העמקת השליטה הישראלית בגדה, מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית, עידוד עקירת פלסטינים ואף דיבור על חידוש ההתיישבות הישראלית בעזה.

סמוטריץ׳, בן גביר ואחרים בימין הקיצוני אינם מסתירים את החזון שלהם. הם אינם מבקשים הפרדה בין ישראלים לפלסטינים, אלא שליטה ישראלית קבועה בכל השטח, עם כמה שפחות פלסטינים עליו. במימושו המלא, חזון כזה משמעותו עקירה וטיהור אתני. זה לא יכול להיות עתידה של ישראל.

ישראל אינה יכולה להישאר גם יהודית וגם דמוקרטית אם היא שולטת לצמיתות במיליוני פלסטינים חסרי זכויות פוליטיות במדינה השולטת בחייהם. והיא גם אינה יכולה להיות בטוחה כאשר צבאה נדרש להגן לנצח על רשת הולכת ומתרחבת של מובלעות אידיאולוגיות בלב השטח הפלסטיני. תנועת ההתנחלויות אוהבת להציג את עצמה כקו ההגנה הראשון של ישראל. המציאות הולכת ומוכיחה את ההפך.

ככל שמוקמים יותר יישובים מבודדים, כך יש יותר כבישים לאבטח, יותר שטח לסייר בו, יותר מוקדי חיכוך ויותר צורך בחיילים. זה לא הופך את ישראל לבטוחה יותר. זה הופך אותה לקשה יותר להגנה. לכן השאלה שהממשלה הבאה צריכה לשאול איננה רק אם אפשר לגייס עוד 20 או 30 אלף חיילים. השאלה החשובה יותר היא אם ישראל תמשיך במדיניות שיוצרת מלכתחילה את הצורך בחיילים האלה.

אסטרטגיית ביטחון לאומי רצינית צריכה לצמצם משימות מיותרות ולאפשר לצה״ל להתמקד בהגנת המדינה ובהיערכות לאיומים האסטרטגיים האמיתיים. פירוש הדבר הוא לעצור את התרחבות מפעל ההתנחלויות, לפנות מאחזים וחוות מבודדות ולהתחיל בתהליך של הפרדה במקום להעמיק שליטה צבאית קבועה על הפלסטינים. בכך תעביר ישראל גם לפלסטינים, לשכנותיה ולעולם מסר ברור: ישראל מבקשת לחיות בתוך גבולות בטוחים ומוכרים ולחתור לשלום — לא לשלוט לצמיתות בעם אחר.

ישראל זקוקה לצבא חזק ולחיילים המוכנים להגן עליה מפני אויביה. היא אינה זקוקה לצבא שמוצב דרך קבע כדי להגן על כל פרויקט אידיאולוגי שהוקם על כל גבעה בגדה המערבית. להגן על מדינת ישראל זו חובה. להגן על כל גבעה זו בחירה פוליטית. הממשלה הבאה צריכה לבחור אחרת.