אבישי בן חיים ודומיו הם אחת הסיבות המרכזיות להצטרפותי לפוליטיקה. לא מפני שהם רוצים בפירוקה של החברה הישראלית. חלקם אפילו משוכנעים שהם מתקנים ומבקשים אחדות. אבל כאן בדיוק נמצא הדיסוננס הרעיוני: מדברים על איחוי ובאותה נשימה מחלקים אותנו למחנות, לשבטים, למדכאים ולמדוכאים, לישראל ראשונה ושנייה.
היו פערים, קיפוח ועוולות שאסור למחוק מההיסטוריה. חלקם עדיין קיימים. אבל המגמה ברורה: הפערים מצטמצמים, הזהויות מתערבבות, המשפחות מתחברות. רובנו מזמן ישראל השלישית. ישראלית, תוססת, מורכבת. ערבוב עדות, דתית וחילונית, ימנית ושמאלית. מדינה שבה ילדים מתחתנים יחד, משרתים יחד, נלחמים יחד, נפצעים יחד ולצערנו גם נקברים יחד. כשאני רואה טענות שמי שנופלים בקרב הם מעדה מסוימת, זה הופך לי את היום והלילה. איך מעיזים לדבר כך? כשמגיעים מי ששוב פותחים את התפרים העדינים של החברה הישראלית, זה מוציא אותי מדעתי.
עשרות שנים עוסק בקיצוניות ובאלימות אידיאולוגית. למדתי שאלימות כמעט לעולם אינה מתחילה באקדח. לפניה מגיעות המילים. מגיע סימון היריב. מגיעה דה לגיטימציה. מגיעה התחושה שהמחנה שלך צודק כל כך, עד שהצד השני כבר אינו יריב אלא אויב.
כמי שראה בלילה הנורא ההוא את השחור בעיניו ואת החיוך על פניו של רוצח ראש הממשלה, שעות לאחר שרבין נורה, יודע עד כמה מסוכנת רוח גבית לאלימות אידיאולוגית. הרוצח הוא שלוחץ על ההדק והוא האחראי למעשהו, אבל הוא אינו פועל בחלל ריק. קיצוניות זקוקה לאווירה שבה המעשה כבר אינו נתעב לחלוטין, שבה יש מי שמבינים, מצדיקים או מעניקים תחושת גב. לא סתם אמר הרוצח שהיה מתקשה לרצוח את רבין ללא תחושת הרוח הגבית. גם אברושמי ואחרים הבהירו את חשיבותה של תחושת הגב האידיאולוגי.
ההיסטוריה שלנו מלאה באזהרות. ואנחנו עדיין לא לומדים. בחורבן בית ראשון נפלו החומות. אחר כך נותרו מעטים ובראשם גדליה בן אחיקם. הזהירו אותו שבן נתניה, יהודי מזרע המלוכה, מתכוון לרצוח אותו. גדליה לא רצה להאמין. התקשה להעלות על דעתו שיהודי יקום על אחיו וירצח. בן נתניה רצח אותו, והחורבן הושלם. דורות אחר כך גם רבין הוזהר מפני האפשרות שיהודי ירצח אותו. גם הוא התקשה להאמין וסירב ללבוש שכפ״ץ. ואז הגיע הרוצח, עם תחושת הרוח הגבית ונעץ שני כדורים בגבו.
בבית השני ניהלנו מלחמות פנימיות בזמן שהאויב עמד מחוץ לחומות. שריפת האסמים הפכה לסמל הנורא של עם שמאבד את כוחו מבפנים בעוד האויב ממתין בחוץ.
וכן, גם ערב השבעה. באוקטובר. היינו בשיאו של קרע פנימי. אפילו ביום הכיפורים רבו יהודים עם יהודים על תפילה. ההפך הגמור מחייה ותן לחיות. ואז נפרצו הגדרות. באותו יום נורא איבדתי שלושה תלמידים, ומאז עוד ארבעה. דור של גיבורים, ללא הנהגה מאחדת. חמאס אחראי לטבח. אנחנו אחראים ללמוד ולתקן.
זו אחת הסיבות המרכזיות שבגללן נכנסתי לפוליטיקה. בלי חיה ותן לחיות לא נהיה כאן. כשהקרע הפנימי מעמיק, האויב מבחוץ מזהה חולשה ומנסה לנצל אותה.
הצטרפתי לא כדי לנצח שבט אחר ולא כדי להוסיף מחנה למחנות, אלא כדי לחבר. צריך לשקם את ישראל. מותר להתווכח על ביטחון, כלכלה, דת ומדינה, משפט וגבולות, אבל לזכור שאחרי הוויכוח אנחנו צריכים להמשיך לחיות כאן יחד. חיפשתי בית שמראה יציבות ורצון ישראלי לחיות יחד. בית שמבהיר את חשיבות האחדות לצד שוויון בנטל הביטחוני, הכלכלי והחברתי. בית שבראשו אדם מנוסה, עם קבלות, שיודע להוביל במים סוערים. זה לא הזמן לקברניט לא מנוסה או לבית חדש.
חודש אלול מתקרב. זמן של חשבון נפש, תיקון ובקשת סליחה. אחריו יום הכיפורים, ולא הרבה אחריו תגיע גם שעת הבחירה הפוליטית. ואז נצטרך להתחיל לשקם את ישראל.
לא צריך להסכים על הכול. צריך להפסיק לחשוב שהדרך לניצחון עוברת בהכנעת אחינו. ההיסטוריה שלנו מלמדת שיעור פשוט, חד ומפחיד: כשהחומות הפנימיות נסדקות, בסופו של דבר גם החומות החיצוניות נופלות.
נכנסתי לפוליטיקה כדי לעשות כמיטב יכולתי למנוע את הנפילה הבאה. כי חייבים לבנות מחדש את ישראל, כביתנו. בית חזק, עוצמתי ומאוחד. אמן.