מערכת הבחירות הנוכחית אינה עוסקת עוד בשאלת ה"איך" – כלומר, באיזו דרך נכון לנהל את המדינה ואת משאביה – אלא בשאלת ה"מה", הנוגעת לעצם הווייתה וקיומה. יותר מאי פעם, הבחירות יהיו זירת התגוששות חזיתית במתח המובנה שבין הגדרת ישראל כיהודית להגדרתה כדמוקרטית.
בעבר, ימין ושמאל התעמתו בחריפות על גבולות המדינה, על עתיד ההתנחלויות ועל אופן המאבק בטרור. במישור הכלכלי, הוויכוח נע בין תפיסות סוציאל־דמוקרטיות ובין חזון קפיטליסטי. אלה היו מחלוקות אידיאולוגיות נוקבות ומעמיקות, אך הן התנהלו תחת הנחת יסוד משותפת בעניין כללי המשחק הדמוקרטיים והסכמה רחבה על אופייה הבסיסי של המדינה.
כיום, כללי המשחק עצמם הפכו לנושא הוויכוח המרכזי. הבחירות פועלות כמראה המוצבת מול החברה הישראלית, וזו משקפת קרע זהותי עמוק ומדאיג. מצד אחד של המתרס ניצב המחנה המניף את דגל ה"ממלכתיות". עבורו, הדמוקרטיה אינה מסתכמת בהליך טכני בלבד של מימוש רצון הרוב בקלפי, אלא מהווה מהות כוללת המבוססת על שוויון זכויות אזרחי מלא, הגנה על המיעוט, עצמאות מוחלטת של מערכת המשפט ושימור ערכים ליברליים.
בעיני תומכיו, ישראל חייבת להיות דמוקרטיה מערבית נאורה, שבה הזהות היהודית מעניקה עומק תרבותי ולאומי, אך אינה מכתיבה את אורחות החיים או את מבנה השלטון והחוק.
מהצד השני ניצב המחנה המבקש להדגיש את הרכיב היהודי ולהציבו מעל לרכיב הדמוקרטי. עבור חלקים נרחבים בו, הערך העליון והמוביל הוא הזהות הדתית, ההלכתית או הלאומית־פרטיקולרית. מבחינתם, הדמוקרטיה היא כלי ראוי לביטוי רצון הרוב, אך כפופה למה שהם תופסים כנצח ישראל, כמסורת אבות, כזכות היסטורית.
התנגשות זו הופכת את הפוליטיקה מזירה עניינית למאבק אישי וקיומי. כשאנחנו מתווכחים על זהות ערכית – אין מקום לפשרה. זהו משחק סכום אפס אכזרי: אם המדינה נתפסת כ"יותר יהודית", היא נחווית בעיני צד אחד כ"פחות דמוקרטית", ולהפך.
הבחירות אינן עוסקות בניהול המדינה, אלא בהגדרת פניה ודמותה לדורות. הבוחר יצביע עבור השתקפות זהותו, שתכריע את המדיניות, והשאלה "מי אנחנו" תשאיר בצל את השאלה "מה נעשה".
התרעות פיקוד העורף