בעולם שבו צמח עבאס, הזהות האסלאמית כרוכה בראייה פוליטית רחבה, ולכן הוא לא יכריז כי נפרד מהחזון שעליו חונך. אך התנהלותו המעשית שונה מהותית: הוא מתמודד בבחירות, מקבל את כללי המשחק הפרלמנטריים, מנהל משא ומתן עם מפלגות ציוניות, מבקש להצטרף לקואליציה ופועל להביא הישגים לציבור הערבי בדרך פוליטית ולא אלימה.
אנשי ימין מזהירים מפני ערמומיותו הסבלנית. אני מציע תשובה יהודית "ערמומית": לנצל את השתלבותו כדי לעצב מציאות שבה מתינות משתלמת יותר מעימות. במקום לשאול אם עבאס כבר הפך לציוני, יש לשאול כיצד מאריכים את התקופה שבה הוא ותומכיו פועלים במערכת הדמוקרטית ומעניקים לה לגיטימיות בעיני בני עמם. ככל שהזמן חולף, מתקבעים מוסדות.
על מנהיגי ישראל לתרום לעיצוב מציאות שבה ערביי ישראל משולבים במערכות השלטון. המסר "ישראל היא מדינה יהודית חזקה ולא ניתן להכניעה" הכרחי, אך לא מספיק. יש להוסיף מהלכים כלכליים, חברתיים ומדיניים היוצרים אינטרס יציב במתינות ובהשתלבות. התקדמות לקראת פתרון הסכסוך עם הפלסטינים תסייע להפשרת המתחים בין ערבים ליהודים בתוך ישראל.
מי שסוגר מראש כל סיכוי להשתלבות ערביי ישראל גוזר על ארצו עימות פנימי אינסופי. אם נשכיל לעודד את תופעת מנסור עבאס, לתגמל התנהלות מתונה ולהגן עליה, סופם של עקרונות הליבה האידיאולוגיים להשתנות, לא רק בניירות הרשמיים אלא גם בליבותיהם של אנשים. מציאות כזו תצמח לא מפני שנשכנע את עבאס בוויכוח תיאולוגי, אלא מפני שהחיים עצמם - בעידודה של מדיניות ישראלית חכמה - יובילו אותו, את תנועתו ואת יורשיו למקום שמעניק תקווה לשני העמים.
התרעות פיקוד העורף