נתניהו בוחר בפוליטיקה במקום במוצא מעזה | דן פרי

לישראל יש כל סיבה שבעולם לחשוד בחמאס. טבח ה- 7 באוקטובר הסיר כל ספק שעוד נותר (לבנימין נתניהו – לא לי או לכל אדם סביר) באשר לכוונותיו של הארגון, והאפשרות שחמאס ינצל הפסקת אש, יסתיר נשק או יבנה מחדש את יכולותיו הצבאיות חייבת לעמוד במרכז התכנון הביטחוני של ישראל.

זהו טיעון בעד דריכות, בעד מנגנוני פיקוח ואימות, ובעד דרישה שחמאס אכן יתפרק מנשקו ולא רק יודיע שהוא מוכן לעשות זאת. זהו טיעון גרוע מאוד בעד הדחייה הקטגורית של נתניהו את תוכנית 15 הנקודות החדשה של מועצת השלום של הנשיא טראמפ.

נתניהו אוהב לדבר ישירות אל בוחריו, תוך עקיפת עיתונאים שעשויים לגלות חשיבה ביקורתית, ומי שמקשיב לו עלול לחשוב שטראמפ דורש מישראל לסגת מעזה ואז לסמוך על חמאס שיתפרק מנשקו. אלא שהתוכנית אומרת דבר שונה בתכלית. הנשק הכבד של חמאס, מפעלי הנשק, מחסני הנשק והמנהרות אמורים לצאת מכלל שימוש בתהליך "הדרגתי, רציף ומוגבל בזמן", תחת פיקוחה של ועדת אימות בינלאומית ובסיוע כוח ייצוב בינלאומי. כל שלב מותנה בהשלמה מאומתת של השלב שקדם לו. הנסיגה הישראלית קשורה לתהליך הזה ומתקדמת לצדו בשלבים — כאשר למעשה, הפרטים המדויקים עדיין אמורים להיקבע.

במילים אחרות, ישראל מתבקשת להחליף צעדים מאומתים לפירוק חמאס מנשקו בנסיגות מדורגות. נתניהו דורש שחמאס יתפרק לחלוטין מנשקו לפני שישראל תוותר על שטח נוסף כלשהו. יש לעמדה הזאת כוח משיכה אינטואיטיבי מסוים אחרי 7 באוקטובר. אלא שהיא גם עלולה להפוך הסכם בר־ביצוע לבלתי אפשרי, משום שהיא דורשת את התוצאה הסופית עוד לפני שהתהליך ההדדי שנועד להביא אליה יכול להתחיל. אין שום דבר קדוש או קריטי מבחינה ביטחונית במיקומים המדויקים שבהם מחזיק כיום צה"ל, השולט ביותר מ־60 אחוזים משטח הרצועה — אזור שרובו התרוקן מתושביו.

ישראל הייתה צריכה לומר כן — לצד דרישה לאימות קפדני, לאמות מידה מוגדרות היטב ולתגובה מיידית לכל הפרה. כך ניתן היה להגן על ביטחון ישראל ובו בזמן להתחיל במעבר הנחוץ כל כך ממלחמה אל משהו שמזכיר עתיד.

יש כאן גם ציווי מוסרי שישראל צריכה לאמץ במקום להתחמק ממנו. עזה חרבה. תושביה זקוקים לבתים, לבתי חולים, לבתי ספר, לחשמל, למים ולכלכלה. השיקום צריך להתחיל מהר ככל שהמצב הביטחוני מאפשר. התוכנית מספקת מסגרת לכך, תחת מנהל פלסטיני טכנוקרטי חדש במקום חמאס, כאשר מועצת השלום מפקחת על השיקום ועל המימון הבינלאומי.

לישראל יש גם אינטרס מובהק בשיקום. ישראל אינה יכולה להפיק תועלת מכך ששני מיליון בני אדם יחיו לאורך גבולה, ללא הגבלת זמן, בתוך חורבות, עוני, זעם וייאוש. כל דירה שנבנית מחדש, כל עסק שחוזר לפעול וכל משפחה שיש לה משהו ממשי להפסיד יוצרים לפחות אפשרות לצמצם את מאגר השנאה שממנו מגייסים חמאס ויורשיו את אנשיהם. לפלסטינים צריך להיות אינטרס ממשי במה שיבוא אחר כך. לישראלים צריך להיות אינטרס בכך שיהיה להם כזה.

ישראל חייבת גם להתמודד עם ההידרדרות הקטסטרופלית במעמדה הבינלאומי. חלק מהגינויים היו חד־צדדיים באופן גרוטסקי, וחלקם נובעים מעוינות גלויה כלפי ישראל עצמה — ואפילו, לדעתי, מאנטישמיות קלאסית. כל זה אינו מבטל את הבעיה האסטרטגית הבסיסית: ישראל בזבזה הון דיפלומטי עצום במהלך המלחמה הזאת, וקבלת תוכנית אמריקאית שמסלקת את חמאס מהשלטון, מפרקת את המיליציות שלו מנשקן, מכניסה ערבויות ביטחוניות בינלאומיות ומתחילה בשיקום הייתה מאפשרת לישראל להראות שמטרתה היא ביטחון, ולא כיבוש קבוע או סכסוך אינסופי.

נתניהו, במקום זאת, החריף את הנזק כאשר צירף לדחיית התוכנית הכרזה נוספת: "כל עוד אני ראש הממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית — לא בעזה ולא ביהודה ושומרון."

יש בכך מידה מיוחדת של ציניות, משום שתוכנית 20 הסעיפים המקורית של טראמפ, שהוצגה בספטמבר 2025, כללה במפורש אפשרות להקמת מדינה פלסטינית. ישראל קיבלה את התוכנית הזאת, משום שהבטחתו של טראמפ הייתה חזקה יותר מהתנגדותם של שותפיו של נתניהו בקואליציית הימין הקיצוני, שהעדיפו להמשיך במלחמה, להקריב את החטופים וליישב מחדש את עזה ביהודים.

התוכנית ההיא אכן קבעה שככל שעזה תשוקם והרשות הפלסטינית תעבור רפורמה, עשויים להיווצר התנאים ל"נתיב אמין להגדרה עצמית ולמדינה פלסטינית". נתניהו קיבל אז את תוכנית טראמפ. מפת הדרכים החדשה בת 15 הסעיפים פשוט ממשיכה את אותו רעיון ואינה מוסיפה לו דבר.

הדבר מחייב מידה מסוימת של כנות. ישראל שולטת במיליוני פלסטינים בגדה המערבית ואינה יכולה לשלב לנצח שליטה קבועה בשטח עם דמוקרטיה ורוב יהודי גם יחד. בסופו של דבר, האפשרויות מתכנסות לחלוקה או למציאות דו־לאומית מסוג כלשהו. את פרטי החלוקה אפשר לנהל במשא ומתן, להתנות בתנאים ולהגן באמצעות סידורי ביטחון. אפשר לדרוש מההנהגה הפלסטינית לעבור רפורמה. פלסטין, יהיו גבולותיה אשר יהיו, צריכה להיות מפורזת. אחרי 7 באוקטובר, ישראל יכולה לדרוש הסדרי ביטחון יוצאי דופן. אבל העמדת פנים כאילו המשוואה הדמוגרפית והפוליטית הבסיסית נעלמה היא אסטרטגיה של הכחשה.

נתניהו מבין היטב את הפוליטיקה. הישראלים חוששים, ובצדק, שמדינה פלסטינית בגדה המערבית עלולה להפוך לבסיס למתקפה נוספת בנוסח 7 באוקטובר, הפעם מעמדות החולשות על מרכזי האוכלוסייה של ישראל. כשהוא מכריז שמדינה פלסטינית לעולם לא תקום, נתניהו יכול לנסות לדחוק את יריביו הפוליטיים לעמדה רעילה מבחינה אלקטורלית, שבה הם ייראו כמי שמקדמים מדינה פלסטינית במהלך מערכת בחירות. יש להניח שהם יהיו חכמים מכדי לבלוע את הפיתיון.

וזו בדיוק הבעיה. החלטה בעלת השלכות אסטרטגיות עצומות מוכפפת להישרדותו האלקטורלית של נתניהו. ישראל זקוקה לממשלה שמסוגלת להבחין בין חששות ביטחוניים לגיטימיים לבין הניצול הפוליטי שלהם. היא זקוקה למנהיגים שמסוגלים לזהות הזדמנות שאינה מושלמת ולשפר אותה במקום להרוס אותה.

נתניהו, לעומת זאת, שלף באופן אינסטינקטיבי את ה"לא" הקטגורי. השד יודע מה עובר לו בראש, כי סמוטריץ' ובן גביר כבר לא יכולים להפיל לו את הקואליציה. אבל זה גם כבר לא משנה. אין עם מי לדבר.

יש לקוות, לייחל, לפעול ולהתפלל שהבוחרים בישראל יסלקו אותו מתפקידו כאשר ילכו לקלפיות ב־27 באוקטובר. הוא נראה נחוש לעזוב את השלטון כפי שהתנהל בו בשנים האחרונות: בחוסר אחריות וללא אסטרטגיה קוהרנטית לעתידה של ישראל. אני ממש בעד עצמאותה של ישראל הריבונית, אבל ריבונו של ארה"ב: תבהיר לו מי קובע, ובואו נתקדם עם התכנית.