הבעיה היא שהאסטרטגיה הזאת מסוכנת. ברגע שאיימת במלחמה, הצבת כוחות, חסמת נמלים והבהרת לאויב שאתה מוכן להסלים - קשה מאוד לסגת בלי לקבל משהו בתמורה. וטראמפ רוצה לקבל הרבה: לעצור את תוכנית הגרעין, לצמצם את יכולות הטילים, להחזיר את חופש השיט במצר הורמוז ולהוכיח שאמריקה עדיין מסוגלת לכפות סדר במזרח התיכון. במקביל, הוא אינו מעוניין להיגרר למלחמה אינסופית שתעלה לאמריקאים ביוקר ותפגע במחירי האנרגיה ובכלכלה העולמית.
גם החות'ים אינם שחקן צדדי. הם הקלף שמאפשר לטהרן להרחיב את המלחמה בלי להיכנס לעימות ישיר עם ארצות הברית. הים האדום, השיט הבינלאומי והאיום על נתיבי האנרגיה הם מנופי לחץ אסטרטגיים. כך גם מצר הורמוז הפך למבחן. אם יושג הסדר שיחזיר את חופש השיט ויאפשר לאיראן לייצא נפט, טראמפ יוכל להציג זאת כניצחון של כוח אמריקאי שהביא את איראן לשולחן בלי פלישה קרקעית. איראן תוכל להציג זאת כהישרדות תחת לחץ אמריקאי. וכל הצדדים יוכלו להכריז על ניצחון. אבל אם השיחות ייכשלו, הסיפור משתנה במהירות. הסיכוי למערכה נוספת אינו נמוך.
לישראל יש כאן דילמה קשה: מצד אחד, הסדר שאינו מפרק את היכולות האיראניות עלול להיות רק הפסקה לפני הסיבוב הבא. מצד שני, מלחמה מתמשכת ללא יעד מדיני ברור עלולה להחזיר את האזור למעגל אש שאיש אינו יודע היכן יסתיים.
להערכתי, אנחנו צפויים למלחמת עצבים. הקרב האמיתי מתנהל עכשיו בחדרי המשא ומתן, ושם, בדיוק כמו בשדה הקרב, טראמפ רוצה להיות זה שיורה את הירייה האחרונה.
התרעות פיקוד העורף