השיח הציבורי, הנוטה להתייחס אל המהגרים מישראל כאילו כבר אבדו לעם היהודי ולחברה הישראלית, יוצא מהנחת מוצא שגויה, שכן לא כל מי שבוחר לחיות מחוץ לישראל עושה זאת מתוך ניכור למדינה או לציונות. הגלובליזציה, הזדמנויות מקצועיות, לימודים, נסיבות משפחתיות ושיקולים כלכליים הם חלק מהסיבות להגירה. רבים מהעוזבים ממשיכים לראות בישראל את ביתם.
לכן, לצד המאמץ לצמצם את היקף העזיבה, עלינו לשאול כיצד שומרים על הקשר עם מי שכבר יצאו, וכיצד מבטיחים שילדיהם ונכדיהם ימשיכו לראות עצמם חלק מהעם היהודי ומהסיפור הישראלי. האתגר הגדול איננו אותו דור ראשון של מהגרים, שלפי הנתונים שומר על זיקתו לישראל באמצעות השפה, החדשות והתרבות הישראלית, וכן על זהותו היהודית באימוץ מנהגים יהודיים.
האתגר הוא בקרב הדורות השני והשלישי, שעוברים תהליך הפוך. לא זו בלבד שרבים מהם אינם מחוברים למסורת היהודית, הם אף חשים צורך להתערות בחברה הלא יהודית כדי לטשטש את ההבדלים בינם לבינה, במיוחד לנוכח האנטישמיות הגוברת. ככל שעובר הזמן צעירים אלה מרגישים יותר אירופיים או אמריקאים מאשר ישראלים, וכך אין זה מפליא שאנו עדים לא אחת לתופעה הקשה של השתלבותם בארגוני מחאה אנטי־ישראליים.
דווקא כאן מסתתרת הזדמנות. בתקופה מאתגרת, שבה קהילות יהודיות רבות בעולם הולכות ומתמעטות עקב הגירה ואנטישמיות, הישראלים בתפוצות יכולים להפוך למשאב של כוח אנושי, תרבותי וציוני, שיחזק אותן. אלא שהמציאות בשטח מראה שהפוטנציאל הקיים כמעט אינו מתממש.
רוב הקהילות היהודיות באירופה אינן רואות בישראלים קהל יעד לשותפות, ומהעבר השני מרבית הישראלים אינם פעילים בקהילות יהודיות. התוצאה היא ששני הצדדים מפסידים. הישראלים נותרים ללא מסגרת שתסייע להם לשמר את זהותם וזהות ילדיהם, והקהילות היהודיות מפספסות אוכלוסייה צעירה, איכותית ובעלת זיקה עמוקה לישראל, שיכולה להיות מנוע לצמיחה קהילתית.
כדי לשנות מציאות זו דרושה תפיסה חדשה, שבמסגרתה לצד המאמצים לעודד עלייה וחזרה לישראל יש לבנות אסטרטגיה לאומית משותפת של המדינה והארגונים הפועלים בתפוצות. אסטרטגיה זו תעודד הקמת מסגרות קהילתיות הפונות לישראלים, תרחיב את החינוך העברי והיהודי לילדיהם, תטפח הנהגה ישראלית מקומית ותיצור מרחבים משותפים שבהם ישראלים ויהודים מקומיים יפעלו יחד.
אם נצליח בכך, נגלה שגם מתוך אתגר לאומי מורכב יכולה לצמוח הזדמנות גדולה לחיזוק עתידו של העם היהודי כולו.