או ליבה או צבא – הדילמה של הציבור החרדי | גרשון בסקין וסמי זינגר

הציבור החרדי, ובמיוחד היחסים בינו לבין רוב חלקי החברה הישראלית, נמצא במשבר שהלך והחריף מאז 7 באוקטובר. כמו משברים רבים בחברה הישראלית, גם המשבר הזה הוא במידה רבה תוצאה של החלטות פוליטיות שהתקבלו לאורך שנים בלי להביא בחשבון את השלכותיהן ארוכות הטווח.

כך קרה גם בנושא ההתנחלויות. מהתנחלות אחת התפתחה מערכת שלמה, ובהמשך צמחו ממנה אידיאולוגיה והנהגה פוליטית שמאיימות כיום על יסודות המדינה ועל עצם החזון הציוני. באופן דומה, ההחלטה המקורית של בן־גוריון לפטור כמה מאות תלמידי ישיבה משירות צבאי, ולאחר מכן ביטול המכסות בתקופת מנחם בגין, יצרו לאורך השנים מציאות אחרת לגמרי: אוטונומיה חרדית רחבה, שמקבלת מימון ציבורי משמעותי אך שחלקים גדולים ממנה אינם משתתפים בשוק העבודה ואינם נושאים בנטל הכלכלי והאזרחי באופן שוויוני.

זו בעיה אמיתית, ואם היא לא תטופל היא עלולה להפוך לאיום כלכלי וחברתי כבד על עתידה של ישראל.

אבל כאן צריך לשאול שאלה שהשיח הציבורי כמעט מתעלם ממנה: מדוע כל האש מופנית כלפי החרדים, בעוד שמפעל ההתנחלויות זוכה ליחס שונה לחלוטין?

גם המתנחלים קיבלו תקציבי עתק במהלך המלחמה. אלא שבניגוד לציבור החרדי, שעיקר התקציבים שהופנו אליו נועדו לתמוך במערכות שכבר נבנו לאורך עשרות שנים, הנהגת המתנחלים ניצלה את הקדנציה הנוכחית לקידום אג'נדה מרחיקת לכת: הרחבת ההתנחלויות, הכשרת מאחזים, קידום סיפוח בפועל והעמקת השליטה הישראלית בגדה המערבית.

זו מדיניות שרוב הציבור הישראלי לא באמת דן במשמעותה. הממשלה מציגה אותה כצורך ביטחוני או לאומי, ורבים מראשי האופוזיציה חוששים להתעמת איתה משום שהם מזהים בציבור "סנטימנט ימני" שאסור לאתגר.

וכאן טמון אחד האבסורדים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית.

הציבור החרדי מוצג כאיום על עתיד המדינה, בעוד שמפעל ההתנחלויות  -  שבמובנים רבים יוצר איום ביטחוני ומדיני מיידי הרבה יותר  -  זוכה ללגיטימציה, ולעיתים אף להערצה, מצד חלקים מהתקשורת והמערכת הפוליטית.

חלק ממנהיגי האופוזיציה מגיעים בעצמם מן הימין או קשורים אידיאולוגית למפעל ההתנחלויות. אחרים פשוט מסרבים להתמודד עם השאלה המרכזית: האם ישראל יכולה להמשיך להחזיק לנצח מיליוני פלסטינים תחת שליטתה, להרחיב את ההתנחלויות, ולהאמין שהמציאות הזאת אינה גובה מחיר ביטחוני עצום?

הכישלון הזה אינו רק מוסרי או פוליטי. הוא גם ביטחוני.

מאז 7 באוקטובר נשמעת שוב ושוב הטענה שישראל זקוקה לצבא גדול הרבה יותר, לעוד חיילים, לעוד גדודים ולעוד מילואים. הצבא מדבר על צורך בעשרות אלפי חיילים נוספים, ולכן מיד עולה הדרישה לגייס חרדים.

אבל כמעט אף אחד אינו שואל את השאלה המתבקשת:

למה בדיוק דרושים כל החיילים האלה?

חלק משמעותי מהעומס על צה"ל נובע מהצורך להגן על מאות התנחלויות, מאחזים וחוות מבודדות בגדה המערבית. כל יישוב כזה דורש כבישים מאובטחים, סיורים, מחסומים, כוחות תגובה, מודיעין ונוכחות צבאית קבועה.

המתנחלים טוענים שהם מגינים על ישראל. בפועל, במקרים רבים, צה"ל הוא שמגן עליהם.

אם כך, לפני שאנחנו דורשים מצעירים חרדים להתגייס, ראוי לשאול אם המדינה עצמה אינה יוצרת בכוונה תחילה את הצורך בעוד ועוד חיילים.

אין שום היגיון בכך שמדינה תרחיב בלי סוף את השטח שבו הצבא נדרש להגן על אזרחים, ואז תטען שהבעיה שלה היא מחסור בכוח אדם.

המשמעות של "עוד חיילים" איננה רק שאלה של שוויון בנטל. היא גם שאלה פוליטית: האם ישראל בוחרת בסיפוח ובהמשך שליטה בעם אחר, או בהפרדה מדינית שתפחית את העומס על הצבא ואת החיכוך המתמיד עם הפלסטינים?

דווקא הציבור החרדי צריך להיות הראשון לשאול את השאלה הזאת.

אם יש אינטרס שיכול לחבר בין הציבור החרדי לבין המחנה הדמוקרטי והליברלי בישראל, הרי הוא האינטרס לצמצם את הצורך במלחמות, להפחית דרמטית את נטל השירות הצבאי ולבנות מחדש חברה שבה החרדים משתלבים באופן מלא יותר בכלכלה ובחיים האזרחיים.

האתגר המרכזי של החברה החרדית אינו בהכרח גיוס לצה"ל. האתגר הגדול והדחוף יותר הוא שילוב אמיתי בחברה ובשוק העבודה.

לשם כך דרושה ליבה חינוכית אמיתית: עברית, אנגלית, מתמטיקה, מדעים ומיומנויות שמאפשרות לאדם צעיר להשתלב בכלכלה מודרנית, להתפרנס בכבוד ולהיות עצמאי.

במקום ויכוח אינסופי של "צבא או לא צבא", צריך להציב בפני הציבור החרדי עסקה חברתית חדשה:

לא כולם חייבים לשרת בצה"ל, אבל כולם חייבים לתרום למדינה.

מי שאינו משרת בצבא יכול לשרת בשירות אזרחי: בבתי חולים, במד"א, בכיבוי אש, בבתי ספר, ברשויות מקומיות, ברווחה או בתוך הקהילה החרדית עצמה.

במקביל, המדינה חייבת להבטיח שכל ילד חרדי יקבל את הכלים הבסיסיים הדרושים כדי להשתלב בחברה ובכלכלה.

הנהגת הציבור החרדי נמצאת עכשיו בצומת דרכים.

היא יכולה להמשיך לקשור את גורלה הפוליטי לנתניהו, לסמוטריץ', לבן גביר ולמחנה שמקדם סיפוח, עליונות יהודית ושליטה קבועה בפלסטינים. אם תעשה זאת, היא עלולה לקבע את עצמה בעיני חלקים גדולים מהציבור כאחת מבעלות הברית של הכוחות שמעמיקים את המשבר הישראלי.

או שהיא יכולה לבחור דרך אחרת.

לקראת הבחירות, ההנהגה החרדית יכולה לומר בצורה ברורה: אנחנו רוצים להשתלב במדינה, אנחנו מבינים שיש לנו אחריות כלפי החברה הישראלית, ואנחנו מוכנים להסכים על תוכנית אמיתית של לימודי ליבה, שילוב בשוק העבודה ושירות אזרחי.

במקביל, היא יכולה לדרוש שגם המדינה תעשה את חלקה: להפסיק ליצור עוד ועוד משימות צבאיות מיותרות באמצעות הרחבת ההתנחלויות והמאחזים, ולהתחיל בתהליך מדיני שיפחית את הצורך להחזיק צבא עצום בשטח הפלסטיני.

הציבור החרדי אינו אויב של החברה הישראלית.

הוא גם אינו מהווה איום ביטחוני ישיר על חיינו כפי שמפעל ההתנחלויות עלול להפוך להיות.

אבל כדי ליצור מחדש שותפות ישראלית, גם ההנהגה החרדית צריכה להשתנות.

היא יכולה לומר למנהיגים כמו גדי איזנקוט, יאיר גולן ואחרים במחנה השינוי: אנחנו מוכנים להסכם חדש. אנחנו מוכנים להשתלב בחברה ובכלכלה. אנחנו מוכנים לשירות אזרחי משמעותי וללימודי ליבה. בתמורה, אנחנו דורשים מדינה שמפסיקה לנהל מדיניות שמייצרת עוד מלחמות ועוד צורך בחיילים.

בסופו של דבר, זו צריכה להיות נקודת המוצא של כולנו:

ישראל צריכה פחות מלחמות  -  לא רק יותר חיילים.