הנה מעט ממה שסארטר כתב (בקיצורים קלים): "כאשר אדם מייחס את מצוקות ארצו ואת צרותיו ליהודים, ומבקש לתקן את המצב באמצעות שלילת זכויותיהם, גירושם או השמדתם, אומרים שיש לו דעות אנטישמיות. אבל ההגדרה 'דעות' מטעה. היא מציגה את האנטישמיות כאילו היא השקפה אחת בין השקפות אחרות. האנטישמיות איננה דעה שנולדה מתוך בדיקת עובדות. היא בראש ובראשונה רגש עז".
סארטר, אתה מספר לי? למרבה הצער יש אפילו יהודים שלא מבינים זאת וחושבים שלאנטישמיות, במיוחד בצורתה המוגדרת כ"אנטי-ציונות", יש סיבות. "האנטישמי יכול להיות אדם מנומס, איש משפחה מסור, חובב תרבות, נדבן ואפילו סובלני בעניינים אחרים. אין בכך סתירה", אמר סארטר.
"שנאת היהודים אינה בהכרח התפרצות רגעית של אדם גס, היא יכולה להתקיים בתוך חיים מכובדים ומסודרים. צריך שיהיה ברור כי שום עניין חיצוני לא החדיר באנטישמי את האנטישמיות שלו. האנטישמיות היא בחירה חופשית גמורה של האדם עצמו".
סארטר הביא דוגמאות. למשל: "חבר לעבודה אמר לי כי היהודים מרתיחים אותו, הוא סיפר ככה: 'יהודי התקבל לתואר שני במדעי הרוח בעת שאני נדחיתי. לא תשכנע אותי שאותו יהודי, שאביו בא מקרקוב או מלבוב, הבין שירה צרפתית טוב יותר מצרפתי אמיתי כמוני'. האנטישמי בוחר בשנאה מפני שהשנאה מעניקה לו ודאות. מרגע שנבחר היהודי כאשם, העולם נעשה מובן".
ועוד ציטוט, שהחמיא ליהודים, אבל אוי למחמאה: "האנטישמי יודה בקלות כי היהודי נבון וחרוץ. ברצון יודה כי הוא נחות לעומת היהודי מבחינות אלה. הודאה זו אינה חשובה בעיניו. הוא הכניס מעלות אלו לסוגריים. אדרבה, הרי הן מפחיתות מערכו של היהודי". בהמשך כותב סארטר, באומץ שנשמע אקטואלי היום אפילו יותר משהיה בזמנו: "בעיני האנטישמי, התבונה היא יהודית, אם כן הוא יכול לבוז לה, כמו לכל המידות הטובות האחרות של היהודים, בשלוות נפש גמורה".
הדברים נכתבו בשנת 1944, והספר יצא לאור בשנת 1946, לאחר תבוסת הנאצים. לכאורה, זמן שבו ניתן היה להניח שהאנטישמיות נעלמה. סארטר, וגם דה בובואר, למרות הרבה שגיאות רעיוניות ומוסריות שלהם (סארטר תמך בסטלין, למשל) ראו ברור יותר.
בשבועות האחרונים אני צולל לתוך הכתבים של דה בובואר ושל סארטר כי עם שחקנים ואמנים אחרים אני עורך מופע ספרות מיצירותיהם, שיתקיים ב"צוותא" תל אביב ביום שני 24 באוגוסט.
אני קורא מיצירותיהם ועל חייהם הססגוניים עוד ועוד. מסקרן אותי ללמוד גם על הביקור שלהם בישראל ב-1967. הם קיימו אז פגישות בארץ במשך כשלושה שבועות, לאחר שביקרו גם במצרים ובמחנות פליטים ברצועת עזה, שהייתה בשליטת מצרים.
הביקור הניב חוברת מיוחדת של כתב העת הצרפתי "זמנים מודרניים" שסארטר ודה בובואר ערכו. זהו גיליון בן כאלף עמודים שכותרתו "הסכסוך הישראלי-ערבי". ייחודו היה בניסיון יוצא דופן להעמיד זה לצד זה את הטיעונים הישראליים והערביים, ולא להכתיב עמדה אחת. כבר שם מופיע כל מה שאנחנו מתווכחים עליו עכשיו.
צריך לקרוא היום את דברי סארטר על האנטישמיות כדי להבין מה שאנחנו עדיין לא רוצים להבין: כדי ללחום במשהו, או כדי להתגונן מפני משהו, צריך להבין לפני הכל מהו.
התרעות פיקוד העורף