צנגאוקר כתבה שבפגישה שנערכה בפברואר במטה הבחירות, לאחר ימים של דיונים על אפשרות שתתמודד, גולן הציע לה שייריון ברשימתו, היא סמכה עליו הוא ביקש לשמור את הדברים בסוד, היא עמדה במילתה הוא לא, הבטחתו התאדתה, הקשר נותק, ובמקום תשובה הגיעה שתיקה.
גולן, לא הכחיש הוא מצא תירוץ להתנערות והשימוש בצנגאוקר כ"עקרון" שנולד פתאום כדי לא לפגוע ביתר חברי המפלגה והבוחרים שבחרו בכולם חוץ מצנגאוקר. יאיר ביקש לתת לה פרס ניחומים עם שכר בצידו והבטיח לה פעילות בקמפיין -
אבל זה בדיוק לב העניין: עינב צנגאוקר לא ביקשה להיות עוד פעילה בקמפיין היא פתאום רצתה ללבוש חליפה לשבת בספסל האחורי של רכב שרד עם נהג, לשכה, מזכירות, יועצים, דובר, משכורת מכובדת - אלה לא דברים שיאיר גולן יתן למי שקשרה את עצמה בשלשלאות, צרחה , קיללה , איימה , לא חברי המפלגה והמתקפדים לא רוצים את צנגאוקר הם רצו את הכאב והבוטות שלה על מנת להסית לפלג ולפגוע במאמצים להשבת החטופים. מבחינת "הדמוקרטים" עינב לא מתאימה לשבת סביב שולחן קבלת ההחלטות אין לה יותר משהו למסחר פוליטית.
חשוב לומר זאת באופן שלא משתמע לשתי פנים: אין כאן ביקורת על כאבה של צנגאוקר. מי שלא עבר את מה שעובר על הורי החטופים אינו רשאי להטיף להם על הדרך הנכונה לכאוב, לפחד, לזעוק או להילחם. זהו כאב שאיש אינו מאחל לאיש, אבל הכאב אינו מעניק פטור מביקורת ציבורית על הדרך.
הקול של צנגאוקר היה לאורך התקופה האחרונה קול בוטה, מתלהם ואלים. היו בו אמירות קשות, השפלות, הטחות ועלבונות שמיועדים לא רק לשכנע אלא גם למחוץ. היו רגעים שבהם השיח שיצא מפיה חצה את גבולות המחלוקת הלגיטימית והפך לשפה שהאוזן אינה יכולה ואינה צריכה להתרגל אליה.
אפשר להתנגד לסגנון הזה בכל תוקף. אפשר לומר שהוא מרחיק, מפלג ומכער את המרחב הציבורי. אפשר גם לתהות כיצד קורה שמחנה המתיימר לדבר בשם רגישות ואחריות ציבורית, בחר שוב ושוב להעניק במה, תהודה ועידוד דווקא לסגנון כזה.
גולן ידע שעינב שוקלת את צעדיה הפוליטיים ההבטחה לשיריון גרמה לה להמתין ולא לפעול במסלול עצמאי תשובתו כאילו גולן ויתר על כוחו האישי לטובת דמוקרטיה מפלגתית, היא לא פחות מזלזול באינטליגנציה של ציבור בוחריו של גולן.
אילו צנגאוקר באמת נתפסה בעיני חברי המפלגה כמנהיגה שהם רוצים לראות בכנסת, אילו ראו בה יותר מכלי שימושי לרגעי מחאה, היה קם מישהו בין אם מהבוחרים או הנבחרים. דופק על השולחן ואומר לגולן: הבטחת—תקיים! היה מי שדורש שהאישה שקולה שליווה את המחנה, ושכאב חייה הפך לחלק בלתי נפרד מהקמפיין שלו, לא תיזרק הצידה בדיוק כשהיא מבקשת מקום ליד שולחן קבלת ההחלטות.
אבל לא איש ולא אישה קמו, לא דפקו על השולחן איש לא הציב לגולן מחיר פוליטי. והשתיקה הזאת אומרת הכל, היא אומרת שעינב צנגאוקר הייתה רצויה כל עוד קולה היה חזק, בוטה, מטלטל ומגייס. כל עוד היא סיפקה זעם, דמעות, עימותים, הסתות קללות וכותרות. כל עוד אפשר היה לרכב על הכאב שלה כדי לחדד קווים, להגדיל קהל, להצית מחאה ולסמן אויבים.
אבל הנהגת מפלגה? השפעה? מקום ריאלי? שם, כך מתברר, נגמרה הסולידריות. התור הזה אינו ביקורת על התנהלותה של צנגאוקר, אלא על התנהלות "הדמוקרטים" שכל מה שעשו זה להשתמש בכאב שלה כשהוא משרת אינטרס פוליטי, ואז לגלות רתיעה מוסרית ממנה ברגע שהיא מבקשת כוח משל עצמה.
מי שמבקש להוביל מחנה חייב להבין: אנשים אינם כלי חד-פעמי. בוודאי לא הורים לחטופים שנתנו בו אמון אישי ולטענתה עיצבה את צעדיה על יסוד מילתו.
עינב צנגאוקר לא הייתה צריכה להיות "נוחה" כדי להיות ראויה ליושר הכישלון הגדול כאן אינו רק של גולן הוא של כל מי שמחא כפיים לכאב שלה ולקללות שלה כשהוא היה מועיל, אבל שתק כשהתברר שהיא רוצה להיות יותר מאשר הפנים הזועקות והבוטות של קמפיין שרכב על כאב החטופים לאורך כל הדרך.
התרעות פיקוד העורף