לפני שהתגרשה, אמר לאיריס מי שהיה בעלה: “את לא מעריכה את מה שיש לך, תזכרי, את תישארי לבד".
והיא זכרה. בכל הדיונים עם המגשרת היא זכרה.
בארוחת שישי, כשבישרו לילדיהם המתבגרים, שלא נראו מופתעים מדי, גם אז היא זכרה.
כשעלתה על הסולם הקטן, כדי להוריד מהארון העליון את כל בגדי החורף שלו, היא זכרה.
כשחתמה לו ערבות על הדירה שאליה עבר, שלושה חדרים, מול חדר הכושר שכל כך אהבה, היא זכרה.
וביום שיצא מהבית, בשעה אפורה כזו של בין צהריים לערב, ונתן בה מבט אחרון, גם אז היא זכרה.
“אולי כשיעבור קצת זמן, אולי מרחוק נבין דברים, אולי...", היא הכינה נאום שלם שמטרתו להשאיר צוהר מסוים, מקום לחרטה, יש שיקראו לזה תקווה.
אבל האיש שחי לצידה 19 שנה כבר היה עסוק עם המובילים, זירז אותם כי תכף יבוא מתקין הכבלים והאינטרנט, וגם המקרר החדש שהזמין צריך להגיע.
ואז נטרקה הדלת. לא הוא טרק, אחד המובילים. והיא נשארה עם רצפה מלוכלכת, בלי שולחן סלון, כי זה וינטג' שקיבלו בירושה מהצד שלו, ועם שקט גדול. את הילדים שלחה לאילת, לאחיה, שיעשו שם חיים בזמן שהיא מפרקת להם את הבית, כך חשבה לפחות.
אחר כך מזגה לעצמה כוס מיץ, התיישבה בסלון, שנראה ריק פתאום, ועברה על רשימת אנשי הקשר בסלולרי. היא חיפשה אישור שזה לא נכון, שהיא לא תישאר לבד. אז טלפנה לאתי, החברה הכי טובה שלה, שענתה אחרי צליל חיוג אחד. “נו, מהבוקר אני מחכה לטלפון, למה את לא חוזרת אליי? לבוא אלייך? את מעדיפה לצאת?", שאלה דרוכה.
“וואי, אם הוא צודק? אתי, תגידי את האמת, אני אישאר לבד?".
“תגידי, את דפוקה?", זלזלה אתי, “מי ישאיר אחת כמוך לבד? וחוץ מזה, עשית משהו שאני מתה לעשות ואין לי אומץ, תיהני קצת מהלבד, מה הלחץ?".
בזמן שאתי יצאה אליה, טלפנה איריס גם לאחותה ולאחיה, ובסוף כולם עלו לשיחת ועידה. אחיה הרגיע ואמר שהילדים בסדר, נהנים, שהם מתים על מסכים, אבל בבוקר היו בים, ובערב ייקח אותם לאכול סטייק טוב.
מה שעניין אותו הרבה יותר הוא החלוקה הכספית ואם האיש, שביקש ממנה לבנות טבלת אקסל ולמלא בה כל ארטיק או ג'ל כביסה שהיא קונה, לא רוקן אותה מהכל.
את אחותה עניינה הנפש, אם אכלה ואם הדליקה את נר הצדיקים שאמרה לה, הוא אמור לסייע לבשורות טובות ולשפע. היא גם הזכירה לה שמחר תגיע לשפוך לה מי ים בבית ולטהר לה אותו עם מרווה.
וגם אחרי שיחות העידוד הללו, הודעות הוואטסאפ המפוצצות לבבות ששלחה לה בתה, ואתי שהופיעה בדלת עם סושי ולמברוסקו זול, נפשה לא מצאה מנוח.
איריס אף פעם לא הייתה לבד, לא גרה לבד, לא טיילה לבד, לא קיבלה החלטות לבד, ואפילו בבית קפה לא ישבה לבד, אולי פעם או פעמיים, כשחיכתה שאחד מהילדים יסיים חוג או הצגה.
אף על פי שסיימו את כל הלמברוסקו, ואתי הלכה רק כשווידאה שאיריס הולכת לישון ומרפה קצת מהנייד, לא הצליחה איריס להירדם. המחשבות הטורדניות העסיקו אותה. יש להם נערה בת 15 ונער שתכף מתגייס, לא רחוק היום שיתאהבו, יעזבו את הבית ויבואו לבקר רק כשיתחשק להם.
ואז, עם מי היא תדבר? למי היא תבשל? תכבס? את התקפי הזעם של מי היא תכיל, ואת מי היא תחבק אחר כך ותספוג את דמעות הסליחה שלו?ועכשיו, כשגם הוא לא בבית, למי תדווח מה עשתה היום? מה קנתה? למה נתנו לה העלאה פתאום ואיך אין לזה כל קשר לבוס הגרוש החדש שהגיע למשרד? את מי תאתר בלילה שילחש לה מילים טובות, שהיא אישה מושלמת ורק משתבחת עם השנים, ושבלעדיה הוא כלום; ואת המילים הטובות האלו תזקוף לזכותו יום אחרי, כשיתעכב בחדר הכושר הרבה אחרי שזה נסגר?
באחת בלילה ועוד כמה דקות, כבה הנייד והכריז רשמית על סוף היום הטרגי הזה.
באחת בלילה ועוד חצי, פתחה את הארון שליד חומרי הניקוי, שלפה משם עוד למברוסקו, וויסקי או ליקר שהיה שם, ומזגה לעצמה עוד כוס. איריס לא מורגלת בשתייה, חצי כוס של כהל באיזה אירוע חברה או חתונה יכלה לגרום לה סחרחורות, צחוק בלתי נשלט או עייפות תהומית ולמחרת היא נזקקת לשני אדוויל כדי לפקוח את העיניים. אבל הפעם נראה כי כלום לא השפיע עליה, המחשבה היוקדת הזו, החרדה, הפחד מהמחר שיפציע ומהלבד הגדול היו חזקים מכל אחוז של אלכוהול.
הסלון היה רחב, וחוץ ממנורה ירוקה בצורת עלה שהביא מהמשרד שלו, כי לא התאימה לכלום, שום דבר לא האיר. איריס הדליקה את הטלוויזיה, נכנסה לאפליקציית השמע, ולחצה פליי על מרסדס סוסה ששרה על חיי הבדידות ועל צ'אבלה ורגאס. גם היא, כמו צ'אבלה, יונה שחורה בתוך לילה לבן, ואף אהוב לא דופק בדלתה. בחרטה, בשמחה, בתשוקה, הרגש לא משנה, רק שידפוק על הדלת. אבל הוא לא דופק. וכשראשה מתחיל להסתחרר, היא אף מגדילה לעשות, ופותחת חריץ קטן בדלת, ומדליקה אור במדרגות, אולי כמו פעם, בימים שעוד בערה בהם התשוקה, ההתמכרות האחד לשנייה, ועוד לפני שזיהה את חולשתה והלביש עליה טבלאות אקסל, אפליקציית איכון בסלולרי ותקציב חודשי שעה שהיא מרוויחה יותר ממנו. אולי ייזכר באחד מהימים האלה, ישאיר את מי שהפך להיות בחוץ, וייכנס אל ביתה בבוסריות של אז? יציל אותה מהבדידות? היא תישאר לבד. אם הוא אמר, הוא יודע.
כמו שאמר לה, לפני לא מעט שנים, לא לשלם ללימודים, כי היא לא תתמיד. הוא צדק, היא באמת לא התמידה. גם לגנים פרטיים לא הסכים לרשום את הילדים, אמר שזה גזל, ויש להם אמא שתטפל בהם. בפעם הראשונה שהביאה אותם אל המכללה, התלהבו המרצים והסטודנטים ושיחקו עם שני הקטנים.
גם בפעם השנייה.
בפעם השלישית והרביעית השיבה לה המזכירה חצי משכר הלימוד ששילמה ולחשה לה שהכל בסדר, אמהות קודמת לכל והם תמיד יהיו פה אם תרצה לשוב וללמוד.
קצת לפני ארבע בבוקר הגוף שלה קרס, הבחילה עלתה בה והיא רצה אל השירותים, בדרך, דפקה את הזרת בקצה קיר הגבס שחצץ בין הסלון למסדרון. אבל הכאב לא הורגש כל כך. היא רכנה מעל האסלה והקיאה שאריות סלמון, אצות וליקר שעבר זמנו מזמן.
אחר כך הניחה את ראשה על האסלה ועצמה את עיניה, למרות הגועל, האסלה הרגישה מקום המפלט היחיד שלה, כמו הכרית הנוחה בעולם. היא ממש הצליחה להירדם שם, לאפס את הגוף, רבע שעה, אולי יותר, אולי פחות.
אחר כך קמה, פשטה את בגדיה המלוכלכים, נעלה שוב את הדלת ונכנסה למיטה שהייתה שלהם, ככה, איך שהיא.
שנייה לפני שנרדמה, ובפעם הראשונה ביום הדוחה הזה, חייכה. אין את הנחירות שלו, אין את המגע שלו ואין את הריח שלו.
ממה פחדה כל כך?
הרי זה מה שביקשה לעצמה כל ערב, רגע לפני שפתחה את הדלת והגיעה הביתה אל פניו החמוצים, וזה מה שביקשה בכל לילה, כשחלקה מיטה אחרי ששמעה איך עבר היום על מי שלא שאל על יומה, ולמה שישאל באמת? הוא הרי מעודכן בכל.
אחר כך תגלגל את השטיח המכוער והזול, תנתק מהחשמל את מנורת הפרח הירוקה, ואת כל הליקרים המגעילים שהתעקש לשמור תשפוך באסלה ותניח הכל בחוץ, מישהו כבר ייקח.
איריס עצמה את עיניה והרגישה איך העולם מסתובב סביבה במהירות, אף שההרגשה הייתה דוחה ומפחידה, היא ידעה שתכף זה יסתיים, הבוקר יעלה והלבד שלה יגיע.
בחמש בבוקר עם ציוץ הציפורים הראשון, איריס ישנה חזק, משיבה לעצמה שעות שינה של שנים. בחמש ועשרה בבוקר לא שמעה את דפיקותיו בדלת, גם לא את צלצול הפעמון, והנייד נותר כבוי.
בבוקר לא הטעינה אותו, היא שברה אותו יחד עם המחשב והלכה לקנות מכשיר ומספר חדש. את כל אלו עשתה לבד, ולא הזינה בתוך שום טבלת אקסל.
“מוטב להיות יונה לבנה שעפה בודדה, מאשר יונה שחורה ששבה לקן הרוס", חשבה לעצמה כששפכה את הספגטי לתוך הרוטב האדום. תכף ישובו הגוזלים לביתם, והיא תהיה שם לקבל אותם אל הלבד הנפלא שביקשה אמא לעצמה.
התרעות פיקוד העורף