סוף סוף משהו טוב קורה: למה פירוק משרד החינוך הוא גלגל ההצלה של המורים | ד"ר יפה בוסקילה

ואולם, הביקורת העולה מן הכתבה עושה חסד עם משרד החינוך ומתארת רק את קצה הקרחון. הבעיה של משרד החינוך אינה מסתכמת רק ב"סרבול בירוקרטי" או "חוסר יעילות כרוני" שעליהם מצביע דאטל. המציאות היא שמשרד החינוך, הגוף שאחראי על הכשרת עובדי ההוראה, גיוסם וחינוך ילדי ישראל – פשוט נכשל כישלון חרוץ בשני תפקידיו אלו. הוא הפך לגוף ענק ומסואב, מעין מפלצת השואבת תקציבי עתק שמתמוססים במגדל השן בירושלים, במקום להגיע אל רצפת הכיתה. במקום לנהל את המערכת, משרד החינוך רומס את עובדיו.

מכאן נובעת הטענה המרכזית שלי: הרפורמה שמציע משרד האוצר להעברת הסמכויות לרשויות המקומיות איננה רק "רעיון ניהולי מעניין" – היא צעד קיומי והכרחי להצלת מקצוע ההוראה בישראל. הגיעה השעה לפרק את המבנה המיושן של משרד החינוך, להעביר את ניהול בתי הספר והעסקת המורים לידי העיריות, ולהותיר בידי המדינה תפקידי רגולציה בלבד.

כדי להבין עד כמה הטענה הזו בוערת ודחופה, אין צורך להישען על תחושות בטן, אלא על נתונים. בספרי, "מעמד המורה בישראל: מזילות להזדמנות", מובאת תמונת מצב מחקרית עגומה מפי 192 אנשי חינוך מהשטח. הנתונים מראים כי רוב מוחץ של 90% מהמשתתפים מדרגים את מעמד המורה בישראל כנמוך. המורים מתארים את מציאות חייהם תחת משרד החינוך במילים קשות כמו "האופל החדש" ו"מציאות מכבה אנרגיה".

הסיבה המרכזית לקריסה הזו היא תנאי העבודה שהמדינה מכתיבה. 89% מהנחקרים הציבו את תנאי העבודה במקום הראשון כגורם הפוגע במעמדם. משרד החינוך מתייחס למורים כאל "כולבויניק" שניתן להעמיס עליו הכול. המורים מתארים "תנאי עבדות" ומשאבים דלים כל כך, עד שלעיתים אפילו אין להם כיסא פנוי לשבת עליו בחדר המורים בזמן ההפסקה, והם נאלצים לממן מכיסם ציוד בסיסי ליצירה ואפילו קפה וחלב. במקום ללמד, המורים הופכים לפקידים הטובעים ב"טופסולוגיה" – תרבות אין-סופית של מילוי טפסים ודיווחים הגוזלת זמן יקר. שעות השהייה, שנועדו לאפשר למורה לנשום ולהכין שיעורים דיפרנציאליים, מופקעות שוב ושוב לטובת מילוי מקום, והתוצאה היא שהמורים עובדים "עשרים וארבע שבע" ולוקחים את העבודה לביתם, על חשבון משפחותיהם.

לצד קריסת התנאים, משרד החינוך מפקיר את המורים גם מול ההורים. 87.5% מאנשי החינוך דירגו את ההורים כגורם מרכזי שפוגע במעמדם. הורים מרשים לעצמם להתקשר בשש בבוקר לדרוש מהגננת להעיר את הילד שלהם, ומתערבים באופן בוטה בהחלטות פדגוגיות. במקום שמשרד החינוך ומנהלי בתי הספר יעניקו למורים גב, הם מפחדים מההורים, מעדיפים "שקט תעשייתי", ובכך מרסקים את הסמכות המקצועית של עובדי ההוראה.

לכן, ההשלכות של יישום הרפורמה והעברת הסמכויות לרשויות המקומיות יהיו בבחינת הצלת חיים של ממש למערכת. ראשית, לכל רשות מקומית יש מאפיינים ייחודיים, ואין גוף שמכיר את הקהילה וצרכיה טוב יותר מהעירייה. הרשות המקומית, שכבר מנהלת את החינוך הלא-פורמלי, תוכל לסנכרן אותו באופן מושלם עם בתי הספר וליצור רצף חינוכי אמיתי לתלמידים.

שנית, ברמה הניהולית, המהלך יבטל את האבסורד שלפיו למורים ולמנהלים יש "שני בוסים" (המדינה והעירייה) המנחיתים עליהם דרישות סותרות. האחריות הבלעדית של הרשות המקומית תצמצם משמעותית את הבירוקרטיה, תחסוך את הכספים האדירים שמתבזבזים כיום במטות של משרד החינוך, ותזרים אותם ישירות לבתי הספר לשיפור סביבת העבודה וגיוס כוח אדם.

ולבסוף, בניגוד לפקידי משרד החינוך בירושלים, ראשי הרשויות עומדים למבחן הציבור ולדין הבוחר. הם מבינים היטב שחינוך איכותי הוא המפתח לעיר חזקה ומצליחה, ולכן תהיה להם מוטיבציה עליונה לגבות את הצוותים, להציב גבולות להורים מתלהמים, ולתת למורים את השקט והמשאבים שהם זקוקים להם. את תפקודי המדידה והפיקוח נשאיר לראמ"ה (הרשות הארצית למדידה והערכה), אך את ניהול החינוך יש להחזיר הביתה – לרשויות. כך נוציא את המורים מ"האופל החדש", ונחזיר למקצוע ההוראה את הכבוד וההזדמנות הראויים לו.