מי מנהל את החקירה?
התיק מתנהל על ידי משטרת וינה. השתיים נעלמו על אדמת אוסטריה, ולפיכך הסמכות לחקור, לזמן עדים, להוציא צווים ולתפוס חומר נתונה לה בלבד. זהו כלל יסוד בסמכות טריטוריאלית. נציג משטרת ישראל ליורופול, שהגיע השבוע לווינה, אינו חוקר. הוא אינו רשאי לגבות עדות, לתפוס ראיה או לעצור איש. תפקידו לקשר, להזרים לאוסטרים מידע מישראל בזמן אמת, לספק רקע שקשה להם להשיג בכוחות עצמם, ולוודא שהתיק אינו נופל בין שתי מערכות הפועלות בשפות משפטיות שונות. זהו תפקיד חיוני, והוא אינו זהה לתפקידו של חוקר. לצדם פועלים השגרירות בווינה ומשרד החוץ, המפעילים מוקד חירום, פנייה לציבור, וקשר רציף עם המשפחה ועם הרשויות המקומיות.
מה נעשה בפועל בימים הראשונים?
תיק היעלמות נפתח כמעט תמיד באותם אפיקים, והם פחות דרמטיים ממה שמקובל לחשוב. האפיק הראשון הוא שחזור התנועה האחרונה. מאתרים את נקודת האיתור הוודאית האחרונה, ומרחיבים ממנה מעגלים: מצלמות רחוב, מצלמות של בתי עסק ובנקים, ותיעוד מתחנות הרכבת ומהתחבורה הציבורית. זו עבודה איטית ומייגעת, ולרוב היא זו שמניבה את פריצת הדרך. במקביל נבחן החומר הדיגיטלי. בודקים מתי בדיוק כובה כל מכשיר, היכן אותר באותה שעה, ומה הייתה הפעילות שקדמה לכיבוי. מכשיר שכובה הוא כשלעצמו נתון חקירתי, ולא רק היעדר נתון. אפיק שלישי הוא הכסף. כרטיסי אשראי, משיכות מזומן וארנקים דיגיטליים. עסקה אחת, קטנה ככל שתהיה, עשויה להסיט את כל כיוון החיפוש. לצד אלה נבדק מקום הלינה בו שהו השתיים, בוחנים מה נותר בה ומה נלקח, מתשאלים את המשכיר ואת השכנים. נערכת סריקת סביבה מול בעלי עסקים באזור, נהגי מוניות ועובדי מלונות ותחנות. ובמקביל מופעל קו לציבור, שבו כל פנייה נרשמת ומדורגת.
כשמדובר בנעדרים זרים נפתח בנוסף הערוץ הבינלאומי, יורופול ואינטרפול. הם מסנכרנים בין משטרות, מפיצים את הפרטים למדינות השכנות ומפעילים התראת נעדרים. הם פועלים במהירות, אך אין להם סמכות עצמאית. הם מתאמים, לא חוקרים.
מהם הקשיים האפשריים עבור החוקרים?
כל עוד הראיות מצויות על אדמת אוסטריה, אין בעיה. משטרת וינה מוציאה צו ומקבלת את החומר. הקושי מתחיל ברגע שהראיה מצויה במקום אחר. נתוני כרטיס אשראי ישראלי שמורים בישראל. רישומי הלינה מן החלק הראשון של הטיול שמורים במדינה אחרת. נתוני חשבון גוגל או ווטסאפ מוחזקים ביבשת אחרת לחלוטין. איש מהם אינו בהישג ידה של משטרה מקומית. כדי להגיע אליהם יש לעבור לערוץ אחר, הוא ערוץ הסיוע המשפטי ההדדי בין מדינות. בקשה פורמלית בכתב, תרגום, אישור הרשות המרכזית בכל אחת מן המדינות, ולעיתים גם אישור שיפוטי בשני הצדדים. הליך כזה נמשך שבועות, ולא אחת חודשים. זהו הקושי האמיתי, הראיות בתיקי היעלמות הן ראיות נדיפות. הקלטות של מצלמות אבטחה נמחקות אוטומטית תוך ימים, נתוני תקשורת נשמרים לתקופות מוגבלות, וזיכרונם של עדים נשחק. כאשר קצב האישורים איטי מקצב היעלמותן של הראיות, הזמן פועל נגד החוקרים.
מדוע דווקא באירופה הקושי גדול יותר?
שני גורמים מצטברים כאן: הראשון הוא מרחב הגבולות הפתוחים. מווינה מגיעים לסלובקיה בפחות משעה, ולבודפשט בשלוש. אין ביקורת גבולות, אין חותמת, ואין רישום יציאה. מבחינת החקירה משמעות הדבר היא שמעגל החיפוש אינו עיר אלא יבשת, וכל שעה שחולפת מרחיבה אותו.
הגורם השני הוא שינוי שקט שהתחולל בתיירות בעשור האחרון. פעם לן התייר במלון, רישום אורחים מסודר, קבלה מאוישת, מצלמות, ועובדים הזוכרים פנים. כיום שוכר התייר דירה. אין לובי, אין רשומת כניסה הנשמרת בידי גורם כלשהו, ולרוב אין מצלמה. שכבת התיעוד שהייתה בעבר מובנת מאליה נעלמה, ועמה נקודת הפתיחה הטבעית של כל חקירת נעדרים.
לכך נוספים דיני הפרטיות האירופיים. הם אינם עוצרים משטרה שבידה צו, אך הם מביאים כל בעל עסק עם מצלמה לשקול פעמיים בטרם ימסור חומר. בשעות הראשונות של חיפוש, היסוסים אלה מצטברים לכדי עיכוב של ממש.
האם מה שאנחנו יודעים הוא באמת הכל?
זהו החלק החשוב ביותר שיש לומר. מה שמגיע לתקשורת הוא החלק הקטן, הודעת שגרירות, פנייה לציבור, נציג שיוצא לדרך. מתחת לפני השטח מתנהלת עבודה שאי אפשר, ואף אין זה ראוי, לפרסם. בדיקות מול גופים פיננסיים, מיצוי ערוצי איכון, שיחות עם עדים פוטנציאליים, וחומרים שחשיפתם עלולה לשבש את החקירה. שתיקתה של רשות אינה חוסר מעש. על פי רוב היא בדיוק ההפך. גם עצם ההחלטה מתי לפנות לציבור היא כלי חקירתי, ולא פעולת יחסי ציבור. בתיקי נעדרים, פרסום מוקדם מדי עלול לשרוף כיוון בדיקה או לשנות את התנהגותו של מי שמחזיק במידע. ההחלטה נשקלת בכובד ראש בידי גורמים הרואים את מלוא התמונה. מי שרואה רק את החלק הגלוי אינו במצב לשפוט אותה, ואני בכלל זה.
מה כן ניתן לשפר
הערה אחת, שאינה נוגעת למקרה הנוכחי אלא לכלל התיקים מסוג זה. קיימים כיום מסלולים מקוצרים להעברת מידע בין מדינות בעבירות טרור וסייבר. אין טעם עקרוני שתיק שבו מונחים חיי אדם על הכף לא ייהנה ממסלול מקוצר דומה מול מדינות האיחוד. זהו שינוי הנעשה ברמת ההסכמים בין מדינות ולא בשטח, וניתן בהחלט לעשותו. עד שיימצאו מלי וליאל, כל השאר משני. אני מקווה שהפרשה תסתיים בבשורה טובה, ואני יודע שאנשים רבים, בווינה, בירושלים ובהאג, עובדים על כך בשעות אלה ממש, הרחק מן המצלמות. הדבר הנכון לעשות מכאן הוא לא ללחוץ, לא לשער השערות, ולהניח להם לעשות את מלאכתם.
התרעות פיקוד העורף