הם חצו את הגדר בבוקר אחד. חלקם היו אנשי נוח'בה, אחרים אנשי חמאס, הג'יהאד האסלאמי, או תושבי עזה שהצטרפו לאחר שהגדר נפרצה. בתוך שעות רבים מהם רצחו, חטפו, בזזו, הציתו ואף תיעדו את מעשיהם. הם ודאי הניחו שלאחר מכן יחזרו לעזה, ייטמעו בהמון, יחליפו בגדים, יסתירו את הנשק והסיפור ייגמר.
בעולם "מתקשים" להבין את להיטותה של ישראל לבוא חשבון עם מחבלים. אם לא חיסלת את המחבל במהלך אירוע טרור - הסיפור הסתיים. אבל מבחינת ישראל, הסיפור רק התחיל.
ייתכן שיש כאן גם לקח היסטורי חשוב. ישראל והפלסטינים כבר חוו בעבר מצב שבו שיטת טרור שנראתה יעילה מבחינה טקטית הפכה, בהדרגה, לנטל אסטרטגי. באינתיפאדת אל-אקצא, בראשית שנות האלפיים, היו פיגועי ההתאבדות אחד מכלי הנשק המזוהים ביותר עם חמאס, הג'יהאד האסלאמי ואף ארגונים הקשורים בפת"ח. הפיגועים גבו מחיר כבד, הטילו אימה על הציבור הישראלי ושיבשו את שגרת החיים במדינה. בישראל נהוג לייחס את דעיכתם, ובצדק, לגדר ההפרדה, למודיעין המשופר ולפעולות הסיכול.
אבל ייתכן שהתמונה הייתה מורכבת יותר. לאחר שקראתי לאורך השנים חומרים פלסטיניים, התחזקה אצלי ההתרשמות שגם ההנהגות הפלסטיניות עצמן ערכו מעין "תרתיב אל-בית" - בדק בית. הן הבינו שהפיגועים אומנם פוגעים בישראל, אך במקביל הם גורמים נזק כבד לדימוי הפלסטיני בעולם.
העולם יכול היה להבין התנגדות לכיבוש. קשה הרבה יותר היה להסביר מדוע יש לרצוח נוסעים באוטובוסים, סועדים במסעדות או אזרחים ברחוב. ככל שהתרבו הפיגועים, כך התרחב הניכור. דימויים של משפחות המפארות את מות בניהן והבטחות לשלוח ילדים נוספים באותה דרך עוררו אולי הערצה בחלקים מהעולם הערבי, אך במערב הם יצרו לעיתים קרובות זעזוע מוסרי.
ארגוני הטרור לא הפסיקו להילחם בישראל. הם פשוט שינו את ארגז הכלים. יחידת ניל"י אינה רק גוף שנועד למצוא ולהרוג את משתתפי 7 באוקטובר. משמעותה האסטרטגית עשויה להיות רחבה יותר: יצירת הרתעה אישית ארוכת טווח. המסר אינו רק שישראל תגיב. המסר הוא שהזמן לא יציל את המשתתף באירוע טרור.
בעבר, פעיל טרור יכול היה להניח שאם שרד את הפעולה וחזר לביתו, הסכנה חלפה. כיום, התיעוד, המודיעין, הזיהוי הטכנולוגי והמעקב המתמשך יוצרים מציאות אחרת. מי שהיה פנים אלמוניות בתוך המון עלול להפוך לשם, לתמונה ולתיק מודיעיני. אפשר להימלט מהזירה. קשה יותר להימלט מהזיכרון.
האם החברה הפלסטינית כבר הפיקה את הלקח? עדיין לא ברמה הציבורית. לא נשמע חשבון נפש רחב, שלפיו 7 באוקטובר היה כישלון אסטרטגי שהמיט חורבן גם על הפלסטינים עצמם. אך אין צורך שהלקח יופיע תחילה בסקרים או בנאומים. ייתכן שהוא יופיע דווקא אצל האדם הבודד. הוא יופיע אצל הצעיר שיקבל נשק וייזכר כי אלפי משתתפי טבח 7 באוקטובר אותרו ונהרגו. הוא יופיע אצל האדם שיבין שהמנהיג שנתן את הפקודה עשוי להיעלם למקום מסתור, אבל הוא - מי שנשלח לבצע - עלול לשאת במחיר גם אחרי זמן רב.
אין בכך הבטחה שהטרור ייעלם. אידיאולוגיה, שנאה ונקמה אינן נעלמות בגלל מאגר מודיעיני. אבל ההיסטוריה של האינתיפאדה השנייה מלמדת שארגוני טרור יודעים לעיתים לשנות אמצעים כשהם מגיעים למסקנה שהמחיר עולה על התועלת.
זו עשויה להיות המשמעות העמוקה ביותר של ניל"י: לא רק נקמה על העבר, אלא ניסיון לעצב את העתיד. לא רק למצוא את מי שהשתתף בטבח 7 באוקטובר, אלא לגרום למשתתף העתידי לחשוב שוב לפני שיחצה את הגדר.
התרעות פיקוד העורף