פעם חשבתי שהעבודה זה החיים. במשך שנים קידשתי את הרעיון הזה. חייתי בשביל העבודה - כתיבה במקרה שלי - והאמנתי שמה שאני עושה הוא חשוב ויכול לשנות את העולם (או לפחות חלק ממנו, אפילו חלק מצומצם).
זה מה שפעם חשבתי. היום אני יודע שאנחנו חיים בעולם שלא כל כך אוהב להשתנות ושלמרות כל מה שנדמה לנו, העבודה שלנו (של רובנו לפחות) לא יכולה לשנות שום דבר מהותי. במיוחד אם אתה בתחום העיתונות הכתובה כמוני - קשה לך להשלים עם העובדה הזו. פעם, כשרק נכנסתי לעולם העיתונות, בשנת 2003, היית הולך במסדרון והייתה לך תחושה שמה שעושים כאן משנה גורלות, וזה היה נכון. בתקופה ההיא שער של זמר צעיר באחד ממוספי סוף השבוע באחד העיתונים היה יכול לשנות קריירה. בתקופה ההיא ביקורת אוכל לא טובה הייתה יכולה לגמור מסעדה או לחלופין ביקורת אוכל טובה הייתה יכולה לגרום לתור ארוך בכניסה למסעדה.
מתישהו בחיים אתה מתבגר, והרעיון שהעבודה תגאל אותך מתפוצץ לך בפנים וכל האנרגיות שהניעו אותך פעם להצטיין בעבודה ולנסות להיות מישהו נעלמות, ואתה מוצא את עצמך בוהה בתקרה של חדר העבודה שלך במשך שעות ונזכר איך פעם, לפני 20 שנים, כשרק התחלת לכתוב בעיתונות, היית יושב לילות שלמים והיית מתרגש מכל אות וכל מילה שהקלדת. עם השנים משהו בך קהה והפכת לאדם פריך שמתפרק לעשרות חתיכות כל בוקר ולא מצליח להרכיב את עצמו במשך היום. פעם העבודה, שהאמנת שיכולה להשפיע על אנשים ולשנות משהו באיזושהי צורה, הייתה סוג של דבק שהדביק את החתיכות שאליהן התפרקת. היום זה כבר לא המצב.
"אתה טיפוס של ריגושים", אמר לי אחד מחבריי, "זו הבעיה שלך. אתה חושב שהכל צריך להיות מכריע ומרגש וגדול. לפעמים החיים הם מה שהם והעבודה היא מה שהיא ולא שום דבר מעבר. זה בלי לדבר על מערכות יחסים בחייך".
אולי הוא צודק. ואולי המאבק הבלתי נגמר שלי בחוסר המהות הכללי של הקיום האנושי על כל אגפיו - האגף המקצועי, האגף הזוגי, האגף הרוחני - הוא מרד נעורים שבגיל 43 כבר מזמן הפסיק להיות חינני. באמת שאני מנסה להשתלב עם הרוח הכללית של הנחת העבודה שהקיום האנושי הוא משהו מרגש פה ושם, כשבאמצע רוב הזמן נמצא ואדי של שגרתיות ויומיומיות שחוקה, אבל אם לומר את האמת, זוהי השתלבות קצת חורקת. הרוח הכללית הזו נושבת בחוזקה, מעיפה את כל מה שמסביבי, אבל אני, משום מה, לא מצליח להתמסר לרוח הזו ולהתעופף איתה.
התרעות פיקוד העורף