משהו: הפילוג והקרע בעם בשאלה אם חייבים אחדות או לא הגיעו לשיאים חדשים.
בכנס בינלאומי לתקשורת, בהשתתפות רוב חוקרי התקשורת מהאוניברסיטאות המובילות בעולם, הוצג מחקר שארך 30 שנה, ובו הגיעו חוקרי התקשורת למסקנה שהפתיעה אפילו אותם: יש עוד נושאים בעולם חוץ מפלסטינים.
הממצא עורר תדהמה, ובתחילה חוקרי התקשורת החליטו לגנוז אותו כי הוא עלול להביא למשבר ענק בתקשורת בכל העולם ולסגירת תחנות טלוויזיה, רדיו ועיתונים מחוסר נושאים, אבל האמת המדעית גברה לבסוף והוחלט לפרסם את המחקר ויהיה מה שיהיה.
קראתי שהתפתחויות במדע חוזות שבקרוב נחיה עד 180 שנה. אני מבקש למהר. אומנם 180 זה לא מספיק לי אבל נתחיל בזה. אחר כך נתקדם לעבר 360 שנה והלאה. די למוות.
קראתי שיהיו כל מיני תרופות לצורך הארכת חיים, אבל החידוש העיקרי הוא שיחליפו לנו חלקים בגוף. יבנו אותם בבינה מלאכותית, במדפסות, אנא עארף, וישתילו לנו כבד, ריאה, לב, טחול, לבלב, מעי דק. אולי אפילו את כל העור.
וזה יוצר בעיה: האם מי שיש לו הרבה במוח ישלם יותר? (אני לא מוטרד, כי בוודאי אשלם מעט).
"חברים, חברים, עלינו להיערך למסע הבחירות, וכדי שנשיג בוחרים עלינו לומר דברים שידברו אל לב הבוחרים שלנו".
"חברים, אני רוצה להציע את מסע הפרסום שלנו ואת המסרים. קולו של הבוחר נחוץ לנו, וחשבתי שנפנה את תשומת ליבו לעובדות מסוימות, זו הדרך לקנות את ליבו ואת קולו של הבוחר שלנו".
"חברים, אני רוצה לציין בפניכם שהדברים הדומים והמקבילים בין ביבי לבין היטלר כל כך בולטים לעין, שקשה להבין איך אנשים לא שמים לזה לב ועוברים על זה כאילו שזה שום דבר. עלינו לומר לבוחרים שלנו: 'הבה, ביחד, נשב רגע ונחשוב ונראה זאת בעצמנו. תראו: להיטלר היו שתי עיניים ואף, וגם לביבי יש שתי עיניים ואף. האם זה מקרי?'. אני מציע לומר לבוחרים שלנו גם: 'תעשו עוד דבר, תסתכלו במבט יסודי על צילומים של היטלר ותשימו לב שאצל היטלר יוצאת בכל צד של הגוף יד אחת. זה בולט, וזו תופעה שקורית משני צידי הגוף. זאת אומרת, היו להיטלר שתי ידיים, שיצאו משני צידי הגוף שלו. עכשיו, אם אתם מסתכלים על ביבי ותשימו לב לפרטים, תראו שגם אצלו בכל אחד מהצדדים של הגוף יש יד'. עלינו לומר לבוחרים שלנו: מה עוד בן אדם צריך בשביל להבין שיש קווים מקבילים רבים מאוד בין ביבי לבין היטלר?".
"יש עוד, אבל הבוחרים בביבי הם אנשים עיוורים. עיוורים! ולא רואים זאת. תציג בפני הביביסטים עובדות ברורות, הם לא רוצים לשמוע ולא רוצים להבין. הבוחרים שלנו אחרים. הם יבינו זאת ויסכימו עם זאת".
עולמי סיני היא צעירה שוולט דיסני צייר לפי הפנים שלה את הנסיכות שלו. היא זמרת בת 20, מופיעה פעם בלבונטין בתל אביב או פעם במצפה רמון ושרה את המילים שהיא כותבת. כולן על אהבה. כולן על אהבה גרועה, על אהבה כאסון. היא שרה למשל: "אתה לא מקשיב כשאני מדברת / אתה מתאהב במישהי אחרת".
היא אומרת בטיקטוק שלה בכנות: "אני לא מצליחה לכתוב משהו שהוא לא מתמסכן".
שמתי לב שזמרות ישראליות צעירות שרות רק על אהבה נכזבת, או על חוסר באהבה. אין שיר על אהבה מאושרת אלא על פרידה, געגוע, קשר רע, חוסר ביטחון, בדידות, אהבה שלא מתממשת.
המוזיקה הישראלית הצעירה מתארת אהבה רק דרך השבר שלה, והכאב. קבלו:
אלה לא מילים משיר אחד, אלא קולאז' מתוך שירים של ארבע זמרות צעירות. לפי הסדר: נוי דקל, שירה מרגלית, נונו, עדי אגאי. צריך לראות את הבנות בקהל של עדי אגאי במקומות הקטנים שבהם היא מופיעה שואגות יחד איתה את המילים "אני לא חוזרת אחורה, אני לא יורדת על ארבע" כדי להבין שהן אוהבות את המילים האלה.
ואז גם: "אני מעלה תמונות, שתראי שהתקדמתי ממך".
עוד זמר צעיר, איציק קדם, שר: "עוד ערב יורד ואין לי אוויר / את היחידה שידעה שכתוב על הלב שלי שביר / אומרים שכאב, כאב הוא זמני / הם לא מבינים שאמרנו אם אין לי אוֹתָךְ, אין אותי / אל תגידי לי שנגמר כי את קצת אחרת / מתי הכל הסתבך?".
שירי האהבה האמיתיים האחרונים שאני יכול לזכור בשלוף הם "לא יכול להוריד ממך את העיניים" משנת 1997, או "מזל שיש אותך" שיר אהבה מופלא (מ־2003), שעמיר בניון, שכתב ושר אותו, טוען שהוא לא שיר אהבה לאישה אלא שיר למוזיקה (ואני לא מאמין לו).
בקיצור, זמרות וזמרים צעירים, אף שאתם לא מצליחים לכתוב משהו שהוא לא מתמסכן, תתאמצו. תהיו נועזים. תתחילו לשיר על אהבה בקצת יותר אהבה.
התרעות פיקוד העורף