הפוסט הזה לא נתן לי מנוח, אולי כי אני מאוד מעריכה אותו ומכירה אותו היטב "מהשכונה", אולי כי השכונה הזו היא השכונה שגם סבתי גרה בה בעבר ואני זוכרת עד היום היטב את היום שהגענו לדירה שלה לפנות את כל החפצים, ואותי מנסה לאסוף לעצמי כמה שיותר דברים - גם כאלה שהיו נראים לי על פניו חסרי שימוש.
אולי זה נבע מתוך איזשהו ניסיון לשמר את הזיכרון עוד קצת, ואולי כי גם אני עוברת בשנים האחרונות טרנספורמציה בכל הנוגע ליחס לרכוש, ומי שתמיד חשבה שצריך אומנם לא לאגור אבל לפחות "לשמור" פיסות מהעבר, משתדלת לאמץ את עקרון "אי-ההיקשרות".
יכול להיות שזו הטראומה הקטנה שלי, שהוציאה בן לילה משמעות מכל זיכרון של חומר. לפעמים, כשאני "חוזרת לסורי" (מוצאת את עצמי מאמצת לחיקי חפץ כמו חתול עזוב, ואז משליכה עליו את כל החשיבות שיש בעולם), אני עוד מצליחה לעצור לרגע ולנסות לזכור שזה רק חפץ, ובין כה הוא יושב בארון ו"את גם ככה לא משתמשת בו, את רק שומרת אותו כי הוא מזכיר לך משהו".
הזיכרון אומנם לא מתעורר בזכותו, אבל לפעמים יש הרגשה שהוא עדיין חי בפנים, כל עוד חבל הטבור של החפץ לא נותק ממך. ממה אנחנו הכי מפחדים? מכך שיום אחד חלילה נאבד את הזיכרון, כי הרי זה התירוץ הראשון של כולנו לכך שאנחנו לא משחררים שום דבר. וגם אז - ואת זה אני מזכירה לעצמי לפעמים - הוא כבר לא יזכיר כלום. הוא יהיה סתם עוד חפץ שאף אחד לא יבין מה הוא עושה פה. אפילו לא אני.
כאמור, מאז שראיתי את תמונת העיזבון של פיסת תרבות ישראלית שבעצמה כבר לא קיימת יותר, אני חושבת על חפצים. אלה שאנחנו אוספים במשך חיים שלמים ומטעינים במשמעות, עד שנדמה לנו שהם חלק בלתי נפרד מהסיפור שלנו. ואז מגיע רגע שבו הסיפור נגמר, או פשוט ממשיך בלעדינו, ומישהו אחר צריך להחליט מה מתוך כל זה נשאר ומה יוצא לרחוב.
דברים שמישהו בחר פעם, שילם עליהם, השתמש בהם, אהב אותם. דברים שהיו חלק מהבית שלו, מההרגלים שלו, מהטעם שלו, מהאנשים שהיו סביבו. ועכשיו הם ממתינים שמישהו, סתם מישהו, ייקח אותם, או שפשוט העירייה תבוא לפנות אותם.
ועדיין, למרות זאת, תמיד מפתיעה אותי התגובה הרגשית שלי לדברים קטנים וחסרי משמעות. כמו למשל הברושור שלקחתי מהמוזיאון בטיול האחרון, שברור לי שאזרוק בעוד כמה שבועות, אבל בינתיים הוא מונח על שולחן העבודה שלי, מביט עליי ואני בו.
לא עלעלתי בו מעבר לאותו בוקר שהוא שימש אותי בסיור, ובכל זאת הוא פה, קורץ לי כרגע כאילו מבין שאני כותבת עליו, מטעין את עצמו בחשיבות גדולה. חתיכת דף שמגרה לי אזור מסוים במוח. זרקתי כל כך הרבה דברים משמעותיים אתמול שתפסו לי מדף חיוני, חוץ ממנו. למה לעזאזל אני צריכה אותו?
בכל פעם שהלו"ז שלי מאפשר, אני יוצאת בבוקר בלי יעד מסוים ומסתובבת בעיר. דווקא השוטטות הזאת, בלי מטרה, מביאה אותי לפעמים אל הדברים שאנשים אחרים השאירו מאחוריהם, כמעט בכל פינת רחוב. עוד מישהו שבהתקף ניקיון נפטר מעוד שק שהיה לו על הגב. ואני מתחילה לשאול את עצמי מה בדיוק אנחנו מנסים להציל כשאנחנו שומרים.
גרסה ישנה של עצמי? סיפורים שהסתיימו? ותוך כדי כתיבה אני פתאום מבינה שיש משהו קצת פרדוקסלי בניסיון לשמר את העבר כל הזמן, כי בסוף הוא רק תופס לי יותר מקום בהווה. אז אולי לא כל זיכרון צריך חפץ שיחזיק אותו. אולי יש דברים שיכולים להישאר שלנו גם אחרי שזרקנו אותם. ובינתיים, הברושור עדיין על השולחן.
התרעות פיקוד העורף