ההיסטוריה חוזרת | נתן זהבי

בשטחים הכבושים הטרור היהודי מנצח את הטרור הערבי; בקרבות שהחלו לקראת הבחירות, הטמטום והנבזות עולים מדרגה; והשיאן שלוקח השבוע את המקום הראשון הוא שר הביטחון ישראל "בום בום" כ"ץ, שסרטוני התעמולה שלו מעוררי פלצות. כפרס על יכולותיו האומנותיות, ראש הממשלה נתניהו משריין לו מקום בצמרת רשימת הליכוד לכנסת. כדי להראות את תמונת המצב העגומה של ארצנו האהובה, קיבצתי עשרות קטעים של אירועים פליליים אלימים, של אסונות שאפשר היה למנוע, של גזענות מכוערת, של פוליטיקה מלוכלכת ומה לא. ואז, ברגע של חולשה וכדי להירגע קצת, פתחתי כהרגלי את התנ"ך ונפלתי על ספר יהושע. כשסיימתי לקרוא, שיניתי את הכיוון של המדור שתכננתי לכתוב.

אני רוצה להמליץ לכם לקרוא את ספר יהושע. זוכרים אותו? יהושע בן נון, המצביא התנ"כי. אני ממליץ עליו, כי הוא לא מסתפק בסיפור גבורה יפה על הכניסה לארץ המובטחת, אלא מספר, בלי יותר מדי בושה, גם על השמדת ערים שלמות, על רצח נשים, גברים, זקנים וטף, ועל רכוש שהוחרם והועבר לאוצר בית האלוהים. בשפה של ימינו - שוד מזוין אלים.

כתוב שם שביריחו החרימו הכל (החרימו=חיסלו) מאיש ועד אישה, מנער ועד זקן. לא רק את הלוחמים - את כל מי שנשם. ואז, כמו הערת שוליים של מנהל חשבונות, מגיע פירוט הרכוש שנגזל: הכסף, הזהב, כלי הנחושת והברזל הלכו לאוצר, האדם הושמד, העיר נחרבה והזהב תמיד שורד. ורק רחב הזונה ובני ביתה המשת"פים נכנסו למה שקוראים כיום "התוכנית להגנת עדים".

פרק אחד אחרי החורבן, התנ"ך כבר קצת מתרכך. הפעם מותר לשמור את השלל לעצמכם, אומר אלוהים ליהושע, כאילו שהוא למד משהו מהניסיון הקודם. ומסע הכיבוש ממשיך במילים שלא מותירות הרבה מקום לפרשנות רכה. לא נשאר שריד, וכל נשמה "הוחרמה".

אלה לא פרשנים מודרניים שממציאים אלימות מתוך טקסט תמים. הפסוקים אומרים את הדברים בעצמם. אפשר כמובן לזכור שספר יהושע הוא סיפור אמונה ולא דוח משטרתי, ושהשאלה אם הדברים התרחשו כפי שהם מתוארים היא שאלה נפרדת לגמרי, אבל מה שהתנ"ך בוחר לספר על כיבוש הארץ כתוב שם שחור על גבי לבן.

ועכשיו דלגו 3,000 שנה קדימה.

1967. ישראל כובשת את הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים, ומאז מתקיימת שם מציאות של שליטה ישראלית, התנחלויות, מאחזים, מחסומים ומשטר משפטי אחד לזה ואחר לזה, תלוי מי אתה ואיפה נולדת. ובתוך המציאות הזאת גדלה תופעה שנקראת בעדינות "נוער הגבעות": בחורים צעירים, אידיאולוגיים, חלקם גרים במאחזים לא חוקיים שאפילו הימין־על־מלא־מלא עוד לא הכשיר, ולא מעט מהם מעורבים לאורך השנים באלימות נגד פלסטינים ונגד הרכוש שלהם.

וכאן אפשר לסגור את התנ"ך, כי כבר יש דוחות.

משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים מדווח שב־2026 נרשמה עלייה חדה באלימות מתנחלים בגדה: פגיעה בבני אדם, הצתת בתים וכלי רכב, הרס רכוש, פגיעה בחקלאות, גניבת בעלי חיים ותושבים שנעקרים מאדמתם.

בסוף יולי הזהיר משרד זכויות האדם של האו"ם שהמצב מחמיר. לפי הנתונים שלו, מתחילת השנה נהרגו 18 פלסטינים באירועים הקשורים לאלימות מצד מתנחלים, יותר מבכל שנת 2025. וב־6 באוגוסט הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד המתנחל ינון לוי בפרשת מותו של הפעיל הפלסטיני עודה אל־הד'אלין. לוי מואשם בהמתה בקלות דעת ובעבירות נוספות, והוא מכחיש את המיוחס לו.

זאת ועוד, על פי נתוני מערכת הביטחון שלנו, חל זינוק במקרי טרור יהודי בחציון הראשון של 2026, כולל אירועי תקיפה מכוונת נגד כוחות הביטחון.

אז זהו. יש תיקים, שמות, גופות, בתים שרופים.

אני קורא את המילים שבהן מתואר כיבוש הארץ לפני אלפי שנים ומסתכל על מה שקורה היום באותו חבל ארץ. והדמיון, גם בלי לטעון לקשר ישיר ביניהם, מטריד מאוד.

"החרם תחרימם".

"לא השאיר שריד".

"שללה ובהמתה תבוזו לכם".

אבל יש בהקבלה הזאת משהו שממש קשה לבלוע. אותו חבל ארץ, אותו ויכוח נושן על מי הבעלים האמיתי. רק שהפעם אין יהושע בן נון שמדבר בשם אלוהים. יש נוער הגבעות שמדבר בשם עצמו ובשם חלק משרי הממשלה.

אני מודה שמדי פעם אני חוטא בקריאת פרקים נבחרים מהתנ"ך. זה ספר ענק, יש בו הכל מכל בכל כל. יש המון פושעים, רמאים, נוכלים, בועלי קטינות, רצח, אונס וגילוי עריות. אם בוקי נאה היה חי בתקופת התנ"ך, הקריירה שלו הייתה נוסקת לשמיים.

מי שמתעמק קצת בסיפורי דוד המלך לא יכול שלא להתרשם מאישיותו, שיש בה משהו “מניאקי" (ולא ניכנס לפרטים כדי לא לעורר את חמתם של אלו שמחפשים לריב). יש לא מעט דמויות תנ"כיות שיצרו מעל ראשם הילה של גיבורים ומנהיגים שאמורים לשמש כדוגמה, אבל כשמפשפשים במעשיהם על פי הכתוב בתנ"ך, צדיקים גמורים הם בטח לא. די לקרוא אמירות כמו “שרייך סוררים", “רודף שלמונים", “עושקי אלמנה ויתום" ועוד כהנה וכהנה האשמות קשות שמטיחים הנביאים במנהיגי העם היהודי של תקופת התנ"ך, כדי להבין שדור ההמשך אחרי אלפי שנים הוא באותה רמת דרעק של חלק ממנהיגינו ההיסטוריים, ועל זה נאמר “רבותיי, ההיסטוריה חוזרת".

2. שני שירים קצרים של שניים מטובי הכותבים שקמו לנו בארץ הקוידש, חנוך לוין ויהונתן גפן, שעוסקים בשטחים הכבושים ובהבטחה האלוהית.