כנראה שהחלמתי. אני כותב “כנראה" לא מחשש לעינא בישא (טוב נו, גם קצת מזה, ברוח עדות ה"טפו־טפו־טפו"), אלא מפני שמדלקת הריאות המפוארת שלי נותרה עוד גלויה למזכרת בדמות פרצי שיעול שמטלטלים את גופי, בעיקר אחרי האוכל. כלומר, בצד החיובי של הדברים, רזיתי כבר כמה קילוגרמים מאז חליתי.
ואם כבר בגלויות עסקינן, אז הבה נדבר גלויות: ההבדל העיקרי בלחלות במחלה שתוגדר להלן כ"קצת יותר משפעת עונתית" בגיל 27, לבין לחלות בה בגיל 57, הוא לא רק בזמן ההחלמה הכפול, אלא בעיקר בהרהורים הנוגים שהיא מביאה איתה.
בגיל 27 אתה חושב על מחלה כעל מהמורה קטנה במרוץ החיים, משהו שהשבית אותך לכמה ימים של פסק זמן כפוי - ואולי אף רצוי: לעצור ולקחת אוויר כדי להתבונן מהצד בחייך וגם קצת להתפנק, כמו ילד שנשאר בבית לצפות בטלוויזיה הלימודית ולאכול מרק עוף.
בגיל 57 לא רק שאמא כבר לא תבוא עם משככי הכאבים הטובים בעולם - מרק חם ויד קרה על מצח לוהט - אלא שאתה מתחיל לחשוב על העתיד: מה, כך תיראה זקנתי, עת תגיע - ולא בעוד המון שנים?
יסלחו לי הקוראים על האסוציאציה האלימה משהו, אבל מדי יום, עת פסעתי תשוש ומחרחר אחרי הכלבה המטיילת, לא יכולתי שלא לחשוב מה יקרה אם פתאום אקלע למריבה. זה לא שאני נוהג לריב, חלילה, אבל אין זאת רק משום שאני שוחר שלום ומסביר פנים מטבעי (בחיי!), אלא גם מפני שלא הרבה אנשים נוטים להתעסק עם גברים בממדים שלי (בערך 190 סנטימטר על 130 קילו).
זו אולי הסיבה שהצניחה הזמנית בחוסן הפיזי גרמה לי לצניחה במצב הרוח: הן בעוד כמה שנים אהיה בנחיתות פיזית מול רוב אוכלוסיית האנשים האלימים בעולם!
עוד דבר שקשה להימלט מהרהורים על אודותיו בגיל שבו נכנסים לשליש האחרון של החיים, הוא האם המחלה הזאת, החולפת - לכאורה או שלא - אינה אלא סימפטום לבעיה רפואית גדולה יותר. זו לא רק תחושה פנימית, אלא גם פחד שמשתקף בעיני הקרובים לך שמציעים שאחרי שתחלים, תיגש לבצע בדיקות כלליות, רק כדי לדעת שהכל בסדר כמובן.
כן, כשאתה בן 27 וחוטף דלקת ריאות, שואלים אותך החברים מתי תחזור לעשות איתם שאכטות. כשאתה בן 57, הם שואלים אם כבר ראית רופא, כדי לדעת שזה לא משהו רציני יותר.
אבל לא רק הדאגה המשתקפת בעיני הקרובים לך משתנה במרוצת השנים, אלא גם אופי השיחות שאתה מנהל עם עצמך. נתחיל בנזיפות.
העניין הוא שגם אחרי שנכנסים, בצדק, לפרופורציות, יש משהו בדיאלוג הפנימי שתובע תשובות. כך למשל ברמה הפרקטית, נזף אותו ניר באותו הקיפניס ממש: “תראה איזה שמן נהיית! כבר שנה וחצי שבהן אתה לא מפסיק לאכול כמו בן 18 בארצות הברית ולשתות כמו בן 18 באירלנד. מה חשבת שיקרה בסוף, שיצמחו לך קוביות בבטן?".
“אל תצעק עליי, אידיוט", ענה קיפניס, “אתה לא רואה שאני חולה?", רטן - ובכל זאת נשבע להתחיל להקפיד, להפחית, לצמצם, וכל אותן מילים שמה שחשוב בהן הוא פחות הכוונה בעת שנאמרו, אלא מה יישאר מהן אחרי שתשתפר ההרגשה.
אחרי שתמו פרקי הנזיפות וההמלצות, מתחיל בדיאלוג הפנימי החלק הפילוסופי, זה שבו אתה, כלומר אני, מתחיל להיערך לשארית ימיך, כלומר ימיי, שכן לא ייתכן שגופך “סתם" חלה, אלא אם התכוון לומר לך משהו.
“רק חשוב מה עבר עליך בשנה וחצי האחרונות", אמרה לי האחת שבלב, “עזבת בית, התגרשת, נפרדת מאמך, התחתנת איתי. זה רק טבעי שהגוף שלך קרא לך לעצור לרגע ולהפנים".
תליתי בה עיניים מפויסות. מתוקה שכזאת - היא מאמינה באמת ובתמים שאין מכאוב בעולם שאי אפשר להעביר אם רק שורפים מספיק מרווה ושותים תה צמחים. ובינינו, אולי היא צודקת.
כי פעם הייתה לי אפס סובלנות למי שבטוחים שאפשר לרפא את העולם בחיבוק ובכוונות טובות. הייתי מאותם אנשים שאת משנתם אפשר לצמצם למשפטים דלוחים כמו “כשמתקלקל האוטו הולכים למוסכניק וכשמתקלקל הגוף הולכים לרופא". והנה, משהו בי השתנה.
נכון, אמא כבר לא תבוא להגיש לי כוס תה בלימון עם שני ופלים בצד, אבל כמה אני בר מזל על שנמצאתי ראוי לחיבוק נשי, שכולו הבטחה לרפואה שלמה. אנשי מדע אולי היו פוטרים את זה כ"אפקט פלצבו", אבל אני מוכן להישבע שמדובר בדבר האמיתי.
התרעות פיקוד העורף