אלא שבשנים האחרונות נולד בישראל דור חדש של בעלי הון. הם לא ירשו מפעלים או אימפריות משפחתיות, אלא הקימו חברות תוכנה, סייבר ובינה מלאכותית. הם עשו אקזיטים בגיל 35 או 40, לעיתים מוקדם יותר, ומצאו את עצמם מנהלים הון של מאות מיליוני שקלים כמעט בן לילה.
ויחד עם הכסף, השתנתה גם תפיסת העולם. הפילנתרופיה עבור רבים מהם אינה פעולה חד-פעמית של כתיבת צ'ק בסוף השנה, אלא חלק בלתי נפרד מניהול ההון. הם מעבירים מניות במקום מזומן, מתכננים את העיתוי של התרומה סביב אירועי נזילות, בוחנים תשואה חברתית כפי שבוחנים תשואה פיננסית, ולעיתים אף מנהלים את התקציב החברתי שלהם באותה מתודולוגיה שבה ניהלו סטארט-אפ או קרן השקעות.
התופעה הזו עדיין מתרחשת בשקט. היא אינה מלווה במסיבות עיתונאים או בטקסי הענקת תרומות נוצצים, אבל היא משנה בהדרגה את מערכת היחסים שבין ההון הפרטי לחברה האזרחית בישראל. במקום תרומות מזדמנות נבנים מנגנונים ארוכי טווח; במקום החלטות אינטואיטיביות נכנסים לתמונה תכנון פיננסי, אסטרטגיה ומדידה.
האמירה הזו מסמנת שינוי תפיסתי עמוק. במשך שנים רבות עולם הפילנתרופיה התנהל כמעט בנפרד מעולם הפיננסים. תרומות נתפסו כמעשה מוסרי, בעוד ניהול הון השתייך לעולם העסקי. מבחינת נתן מוזר ההפרדה הזו כבר אינה רלוונטית. "המגזר השלישי הוא מגזר עצום. מועסקים בו מאות אלפי אנשים ומדובר בהיקפים של עשרות ומאות מיליארדי שקלים. ראיתי לאורך השנים שיש לקונה גם ברמת התכנון, גם ברמת ההבנה הפיננסית וגם באסטרטגיה. שאלות כמו איך נותנים את הכסף, מתי נותנים אותו ואפילו איזה נכסים נכון לתרום, כל אלה כמעט שלא נשאלו".
הכסף ממשיך לעבוד
בדיוק מתוך ההבנה הזו נולד המודל שמפעילה קרן קשת, המבוסס על קרנות שיתוף תורמים (Donor-Advised Funds), מנגנון ותיק ומקובל בארה"ב, שרק בשנים האחרונות מתחיל לצבור תאוצה גם בישראל. במקום להמתין עד לאחר מכירת חברה או מימוש מלא של נכס, תורמים יכולים להעביר לקרן מניות או נכסים אחרים כבר בשלב מוקדם יותר. הקרן מנזילה את הנכס, מנהלת את הכסף עד לחלוקתו, ואם התורם בוחר בכך - אף משקיעה אותו מחדש, כך שהתשואה שנצברת מיועדת גם היא למטרות פילנתרופיות.
"את מקבלת שתי החלטות", מסבירה נתן מוזר. "האחת - לאילו עמותות הכסף ילך ובאיזה קצב. השנייה - האם בזמן שהכסף עדיין נמצא בקרן, תרצי שנשקיע אותו מחדש. אם כן, התשואה חוזרת לפילנתרופיה שלך. כלומר, גם הזמן עובד בשביל התרומה".
כאן בדיוק נמצא אחד ההבדלים הגדולים בין דור הפילנתרופים הוותיק לבין זה שצמח מתוך ההייטק הישראלי. היזמים שהקימו חברות טכנולוגיה אינם מגיעים לעולם הנתינה כ"דף חלק" - הם מביאים איתם את ההרגלים שרכשו בעולם העסקי, כמו מדידה, תכנון, בקרה, קבלת החלטות מבוססת נתונים וחשיבה ארוכת טווח. גם כשהם תורמים, הם שואלים את אותן שאלות ששאלו כיזמים: מהו היעד? כיצד מודדים הצלחה? האם ניתן לייצר השפעה גדולה יותר באותו תקציב? ואיך מוודאים שהכסף מגיע בדיוק למקום שאליו התכוונו?
בקרן קשת רואים את השינוי הזה מדי יום. כמחצית מהתורמים בקרן מגיעים מתעשיית ההייטק - יזמים, מנהלים בכירים ומשקיעים - והם מביאים איתם שפה אחרת לחלוטין. לא בהכרח שפה של נדבנות, אלא של הקצאת משאבים. "אני חושבת שהמודעות לעניין של תרומת מניות גבוהה הרבה יותר אצלם", אומרת נתן מוזר. "הם חיים בעולם שבו מניה היא לא רק נייר ערך, אלא חלק מהשפה היומיומית שלהם. כשהם מגיעים לאירוע של הנפקה, אקזיט או מכירה משנית, הם מבינים הרבה יותר מהר שגם מניות אפשר לתרום, ושזו לפעמים הדרך הנכונה ביותר לעשות פילנתרופיה".
פילנתרופיה כיזמות
היקף הפעילות של קרן קשת ממחיש עד כמה המודל הזה כבר הפך שחקן משמעותי בפילנתרופיה הישראלית. מאז הקמתה גייסה הקרן תרומות והתחייבויות בהיקף של יותר מ-1.5 מיליארד שקל, מתוכם כ-420 מיליון שקל בשנת 2025 לבדה, שנת שיא בפעילותה. עד היום הועברו באמצעותה כ-900 מיליון שקל ליותר מ-2,000 עמותות וגופים חברתיים ברחבי הארץ, וכמחצית מהתורמים הפועלים באמצעות הקרן מגיעים מתעשיית ההייטק.
הנתונים הללו ממחישים עד כמה המעבר מתרומה מזדמנת לניהול אסטרטגי של הון פילנתרופי כבר אינו תופעה שולית, אלא מגמה הולכת ומתרחבת.
זו אולי אחת הנקודות המעניינות ביותר במהפכה השקטה שמתרחשת בשנים האחרונות. הפילנתרופיה החדשה אינה מתחילה אחרי שהכסף כבר נמצא בחשבון הבנק. היא מתחילה עוד כשההון נמצא על הנייר, במניות, באופציות ובהחזקות שטרם מומשו. זו בדיוק הייתה גם המשמעות של הדיווחים סביב עסקת Wiz. בעוד רוב הציבור התמקד בגודל האקזיט ובמספר המיליארדים, בעולם הפילנתרופי משך עניין אחר את תשומת הלב: העובדה שחלק מהמניות כבר הועברו לקרן פילנתרופית לפני השלמת העסקה, וכשהשווי זינק - זינקה איתו גם היכולת לממן מטרות חברתיות.
במובן הזה, התרומה אינה תוצאה של ההתעשרות - היא חלק מתכנון ההתעשרות. אבל למרות הדימוי הרווח, נתן מוזר מסרבת לצייר דיוקן אחיד של "המיליונר החדש". לדבריה, אין אבטיפוס אחד. "הם מאוד מגוונים", היא אומרת. "אני לא יכולה להגיד שיש משהו אחד שמאפיין את כולם. זה תלוי בבית שבו גדלת, בחינוך שקיבלת ובערכים שאיתם הגעת".
יזמים רבים מבקשים להבין כיצד העמותה פועלת, אילו מדדים היא בוחנת, כיצד היא מודדת הצלחה ומה יקרה בעוד שלוש או חמש שנים. במקרים מסוימים הם יושבים בוועדות היגוי, מחברים בין עמותות לאנשי מקצוע או פותחים עבורן דלתות לעולם העסקי. הכסף הוא רק אחת התרומות שהם מביאים איתם.
"יש אנשים שממש רוצים להישאר בעילום שם", מספרת נתן מוזר. "הם עדיין לא מרגישים בנוח עם הטייטלים שנותנים להם. מעבר להחזקה של הון משמעותי, זה גם מעבר פסיכולוגי. לפעמים לוקח חמש או שש שנים להסתגל לזה, בלי שזה ישנה אותך".
חלוקת העבודה השתבשה
אם יש אירוע שהאיץ את השינוי בתפיסת הפילנתרופיה בישראל, היה זה השבעה באוקטובר. "היקפי התרומות עלו בצורה שאני לא יכולה לתאר", מתארת נתן מוזר. "לא היה דבר כזה פה מאז קום המדינה". לדבריה, בתחילת הדרך זרמו סכומי כסף עצומים כמעט לכל צורך שעלה מהשטח: ציוד, פתרונות חירום, יוזמות אזרחיות ופרויקטים מקומיים.
אלא שלאחר ההלם הראשוני החלה גם התפכחות. "צריך לתת את הדעת על מה התפקיד של פילנתרופיה בזמן חירום ומה לא", היא קובעת. "אני בעד לעזור, ואני חושבת שזה התפקיד שלנו לעזור, אבל במדינה מתוקנת יש חלוקת עבודה בין הממשלה, השוק הפרטי והחברה האזרחית. בחודשים הראשונים של המלחמה החלוקה הזאת קצת השתבשה".
במקביל, ניכרת גם מגמה נוספת: השקעה בעתיד התעשייה שממנה הגיעו התורמים עצמם. נתן מוזר: "הרבה מאוד מהם רוצים לשמור על החוסן של ההייטק. הם משקיעים בחינוך, בקידום נשים לתעשייה, ביצירת הזדמנויות לאוכלוסיות חדשות ובהרחבת מאגר כוח האדם".
אגב, העובדה שכמחצית מהתורמים בקרן קשת מגיעים מתעשיית ההייטק אינה רק נתון פנימי של הקרן. היא משקפת שינוי רחב יותר בכלכלה הישראלית: מוקד יצירת העושר בישראל השתנה. "הנתון הזה מספר שקצב צבירת ההון במדינת ישראל הוא מהגבוהים בעולם", אומרת נתן מוזר. "הוא מספר שכל שנה מצטרפים עוד מיליונרים חדשים, והוא גם מספר שהפערים הכלכליים גדלים. אבל הוא מספר גם משהו חיובי: שיש אצל המתעשרים החדשים מודעות לכך שצריך להחזיר בחזרה".
אלא שגם כשהיזמים רוצים לתרום, הם עדיין פוגשים מערכת רגולטורית שאינה מותאמת למציאות החדשה. החסם הראשון הוא מגבלת הזיכוי ממס על תרומות גדולות. "בשום מדינה מערבית כמעט אין תקרה כזאת, ואצלנו קיימת מגבלה של עשרה מיליון שקל. מבחינתי זו מגבלה שמקטינה באופן משמעותי את האפשרות של אנשים לבצע מהלכים פילנתרופיים גדולים. המדינה בכל מקרה גובה את רוב המס, השאלה היא רק האם היא מאפשרת לחלק קטן ממנו להיות מופנה דרך החברה האזרחית".
החסם השני קשור דווקא למה שאין בישראל. "במדינות רבות יש מס ירושה. אני לא נכנסת לשאלה אם הוא נכון או לא מבחינה אידיאולוגית, אבל הוא יוצר תמריץ לתכנן מראש את העברת ההון ואת המרכיב הפילנתרופי שלו". בישראל התכנון הזה פחות נפוץ, והתוצאה היא שפחות בעלי הון חושבים על פילנתרופיה כחלק מתכנון ההון המשפחתי ארוך הטווח.
גם העמותות, אומרת נתן מוזר, צריכות להבין שהעולם משתנה: "אם בעבר הן ביקשו בעיקר תרומות במזומן, היום הן צריכות לדעת לקבל גם מניות, אופציות ונכסים אחרים. אם עד היום עמותה נמנעה מלבקש מניות כי היא לא ידעה איך להתמודד עם זה, אנחנו אומרים לה: 'אל תוותרי על התורם, אנחנו נטפל בפרוצדורה'".
זהו אחד האתגרים הגדולים של השנים הקרובות: עמותות יצטרכו ללמוד לדבר עם יזמים בשפה שהם מכירים. לא רק לבקש תרומה, אלא להבין כיצד עובד אקזיט, מהי תקופת חסימה של מניות, מה המשמעות של אופציות לעובדים ואיך בונים מערכת יחסים עם יזם שעוד לא מכר את החברה - אבל כבר רוצה להתחיל לתכנן את הנתינה העתידית שלו. במובן הזה, עולם גיוס התרומות מתחיל להידמות יותר ויותר לעולם גיוס ההשקעות.
"אני תמיד אומרת שאין כמעט הבדל בין סטארט-אפ שיוצא לרוד שואו לבין עמותה שמנסה לגייס כסף", מסכמת נתן מוזר. "בשני המקרים אתה צריך למצוא את האנשים הנכונים, להציג חזון, להתמודד עם הרבה מאוד 'לא' - ולהמשיך".
התרעות פיקוד העורף