הפגיעה ביוני הייתה ביש מזל נורא. המבצע היה אמור להיות פרידה מכובדת ממפקד סיירת מטכ"ל אחרי שורת כשלים שבגינם סומן החוצה. האחרון והבעייתי היה מבצע משותף למטכ"ל ולשייטת בחוף מצרים בפיקוד יוני. המבצע התברדק (ציוד האזנה הושאר על החוף) ברמה של התפזרות הכוחות ופאניקה בחפ"ק שהיה על ספינת חיל הים.
לזן מסוגו יש בעיה להיות שחקן נשמה, הן של החיים והן של הצבא. בייחוד כשאתה יורש העצר המשפחתי ומיועד למלוכה (במסעו המיוסר הוא סחב גם את הקיטבג הזה שהעמיס עליו אביו). פיקוד על מבצע הוא לא בדיוק התרפיה הנכונה לאדם מסוגו, ויוני הוא לא החייל הראשון שמועד בניסיון להיות גם וגם.
תזה מופרעת
כל הפסיכולוגיה בגרוש שגירדתי כדי להבין את יוני לא מסוגלת להתמודד עם התזה המופרעת של בנציון, שמסבירה, אולי, את פשר מעטפת האבטחה הקיסרית של ביבי.
דמעות תניניהו
לא מעט עיתונאים התמכרו אז לקסם הבריטון המבטיח והעיניים המעפעפות, בלא להבין שמדובר בזיוף. אני מניח שרובם בולעים היום את לשונם (או שוכחים מה אמרו וכתבו). אני בהחלט מבדיל בין דמעותיו האמיתיות של בנימין על מות אחיו יונתן, לבין דמעות התניניהו בפומבי "גם אני אח שכול".
אז נסיים: הכבוד והזכות לטפח זכר חלל הוא לא רק אחרי מות קדושים, אלא חוב של המדינה והעם למשפחת הנופל. במשפחת נתניהו הפכה הזכות לאובססיה תועלתנית וכפייתית ברמה של טירוף. יוני נתניהו, הטוב מכולם שם, הפך להיות הקולב שעליו תלויים בגדי המלך החדשים.
התרעות פיקוד העורף