למעשה, אם היה מגיע לכאן מישהו מבחוץ ובוחן את הפוליטיקה הישראלית דרך מערכת הבחירות הנוכחית, הוא היה מתקשה להאמין שעד לא מזמן עמדו נשים בראש מפלגות, התמודדו על ראשות ממשלה והובילו מערכות בחירות.
ללמוד מהעולם
הרשימה הזו (ובטח שכחתי כמה) היא ההוכחה שלמרות המחשבה שבשמאל יש יותר פתיחות לרעיון אישה מנהיגה, הבחירה בנשים המוצלחות האלה לראשות המדינה מראה כי לא מדובר רק בנשים מהשמאל או ממפלגות ליברליות. יש כאן נשים שמגיעות מהימין, לצד נשים מהמרכז ומהשמאל. פוג'ימורי בפרו, למשל, מזוהה עם הימין השמרני, ואילו שיינבאום במקסיקו מזוהה עם השמאל.
רצוי ומצוי
בישראל התהליך הפוך. אין אפילו ניסיון או כוונה למראית עין של הגברים המנהיגים מפלגות למנות אישה, גם לא כמספר שתיים שלהם, שלא לדבר על מנהיגות נשית מובילה במפלגות הקיימות. מישהי שלוהקה למפלגה בשל רזומה מרשים או סתם כי היא קרובה ליו"ר לא נחשבת למנהיגת מפלגה. זו לא הובלה.
סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בחודשים ינואר פברואר 2025 בקרב גברים ונשים בנושא יחס הציבור בישראל לייצוג נשים במוקדי קבלת החלטות, העלה כי 71% מהציבור סבורים שיש להגדיל את מספר הנשים בכנסת, בממשלה ובתפקידים בכירים. 65% אמרו שייצוג שווה של נשים הוא שיקול מבחינתם בבחירת מפלגה. אבל על פי הסקר יש פער משמעותי בין העמדה העקרונית לבין ההצבעה בקלפי. אנשים אומרים שהם תומכים בייצוג נשים, אבל כאשר הם בוחרים בפועל מפלגה, שיקולים אחרים גוברים.
והנה נתון טרי מעניין מ-2026: בסקר הנשים הגדול של שדולת הנשים בישראל, שנערך לקראת הבחירות הקרובות, נשאלו יותר מ-1,000 נשים איזה ראש מפלגה מייצג את האינטרסים שלהן כנשים. 59% אמרו "אף אחד". כלומר, פרדוקס: נשים רבות אומרות שהן רוצות ייצוג נשי ושוויוני יותר, אבל אין בהכרח זיהוי של מנהיגות מפלגתית נשית כמייצגת אותן.
זו בטוח לא הסיבה היחידה, אבל בוודאי מהווה שיקול מכריע אחרי השבעה באוקטובר. אולי גם בשל העובדה שהפוליטיקה הישראלית היא לא מקום כזה כיפי שנשים היו רוצות להשתלב בו בצמרת. גם כישלון הנשים שהובילו מפלגות בסיבוב הקודם כנראה תרם לכך.
זה לא עניין של ימין או שמאל וגם לא עניין פמיניסטי. במובן זה, ישראל 2026 הולכת אחורה. בבחירות הקרובות קל למצוא אישה במקום השלישי, הרביעי או החמישי, אבל משום מה, כשמגיעים למקום הראשון, לא נמצאה ולו אישה אחת ראויה.
התרעות פיקוד העורף