הפוסל במומו פוסל: מי שמבזה את הגיבורים לעולם לא יבין את גבורתם

מדמויות המופת של הציונות ועד ללוחמי ה-7 באוקטובר, הגבורה הייתה חלק מרכזי באתוס הישראלי. אך בשנים האחרונות ההקרבה הפכה בעיניו של השמאל הקיצוני למושא לבוז. המתקפה על הגיבורים אינה אלא השלכה של תסכולם

פרופ' אריה אלדד צילום: ללא קרדיט
עקבו אחרינו
ציונות
ציונות | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
6
גלריה

הציונות, כתנועת תחייה לאומית, נזקקה לדמויות מופת לוחמניות מן העבר: שמשון הגיבור, שאול ודוד, יהודה המכבי ובר כוכבא היו דוגמאות מובהקות. עליהם ועל המיתוסים - ממצדה ועד לטרומפלדור ותל חי - התחנכו דורות של צעירים בבתי הספר ובתנועות הנוער.

אבל אחרי שקמה המדינה, קם דור אקדמאים ואנשי רוח שחיפשו את מקומם בעולם. כי חייבים לחדש. וכיוון שהדור הקודם טיפח מיתוסים, קמו "ההיסטוריונים החדשים" לנתץ אותם: דוד המלך היה רוצח, בר כוכבא המיט אסון וחורבן, וטרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" אלא פלט גידוף גס ברוסית.

אבל לא רק מטעמי רצון לחדש ולזעזע, אלא גם מתוך חוסר יכולת להזדהות הם התאמצו לפרק את המיתוסים מן העבר. להמיר את ה"אנחנו" ב"אני". מי שאין בו גדלות הרוח והנכונות להקריב את חייו למען הכלל – אינו יכול להזדהות עם הגיבור, והוא מטפח את דמות ה"אנטי־גיבור": זה שדואג רק לעצמו, לטובתו האישית, ולכל היותר – למשפחתו הגרעינית. כבר לא לקיבוץ ולא לחברה בישראל ולעם היהודי. וגם אלו שנופפו בדגלים סוציאליסטיים והטיפו לשוויון ולצמצום הפערים, מצאו עצמם עוסקים בהפרטה ובחלוקת השלל שצברו כקבוצה בעת שעדיין היו "אנחנו".

יוסף טרומפלדור דיוקן. חלק מדמויות המופת של הציונות
יוסף טרומפלדור דיוקן. חלק מדמויות המופת של הציונות | צילום: ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל

ולכן קשה להבין את אלו שקמים היום לנתץ את מעשי הגבורה שלהם ואת נכונותם של הצעירים הנשבעים ללכת בעקבותיהם כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות במדינה יהודית בארץ ישראל.

מתנדבי ''הציונות הדתית''
מתנדבי ''הציונות הדתית'' | צילום: דוברות הציונות הדתית

השינוי ההדרגתי

הדמיון בין תקיפת הרחפנים ב־1987 ל־2023 לא הסתכם בכלי התקיפה. גם אז הייתה התרעה מודיעינית שחשיבותה לא הובנה בזמן. בעקבות האירוע הודח מפקד חטיבת הנח"ל, אך הביקורת הציבורית והצבאית כוונה אל הש"ג שברח והפקיר את חבריו. הוא הועמד לדין, נידון למאסר ולאחר שחרורו עזב את הארץ.

חיילי צה''ל
חיילי צה''ל | צילום: דובר צה''ל

לעיתים, כשהוא מתבגר, הוא מבין שאפילו אין בו הכוחות להיות גיבור "רגיל" המוכן לסכן את חייו למען הכלל. כדי להשתחרר מהאכזבה מעצמו, הוא "משליך" את התסכול שלו על אחרים - ואז הוא גם עלול לשלול את עצם המטרה הנעלה, לקבוע שהיא פסולה, ושמי שמוכן להילחם עבורה הוא סוטה ומעוות. בבחינת: מה שאיני מסוגל לעשות – כנראה אינו ראוי כלל שייעשה. ומי שעושה אותו, הוא רע. הוא מי שמזהה דברים שאינו יכול לבצע (כי הם אסורים או "גדולים עליו"), מתייג אותם כשליליים – ומדביק אותם לאחר.

וזה מה שהוא כתב: "זו דת צה"ל: השירות בצבא כמפתח לגאולת הפרט מחייו חסרי המשמעות ולגאולת המדינה מההשפלה הלאומית האיומה של 7 באוקטובר".

לוחם צה''ל בנתיב העשרה אחרי שבעה באוקטובר.
לוחם צה''ל בנתיב העשרה אחרי שבעה באוקטובר. | צילום: רויטרס

אלפר מספק דוגמה מובהקת להשלכה: חייו של הכותב חסרי משמעות וחסרי טעם. בנו של איש המוסד, אשר גם הוא שירת במודיעין, כבר אינו מבין מה משמעות העצמאות במדינת הלאום של העם היהודי. ולפיכך אינו מסוגל להבין את מי שמוצא טעם בחייו כאן ומוכן להילחם ולהגן על משפחתו ועמו במולדתו – וגם על אלפר כזה, החי כאן בזכות הלוחמים.

אבל כיוון שממדי החרפה האישית של מי שחי על חשבון אחרים ומקדיש את חייו להרעלת הכלל שממנו הוא ניזון הם גדולים ומאיימים מדי – הוא מתנתק, כותב מהריקנות שבתוכו ומנסה לצקת אותה לתוך כל האחרים, על אלו שיש טעם לחייהם, שמוכנים להקריב.

חיבוש ונשיקה למתגייס טרי
חיבוש ונשיקה למתגייס טרי | צילום: מרים אלסטר פלאש 90

אולי עוד היה אפשר לקבל עיוות נפשי מהסוג הזה מפציפיסט מושבע, מי שמתנגד לכל מלחמה באשר היא, מתנגד לשירות צבאי ולנשיאת נשק. אבל אלפר כתב סדרת מאמרי נאצה נגד חרדים... המשתמטים מגיוס לצה"ל.

ממה נפשך? או שאתה מגנה כל אב ואם המלווים את בניהם לבסיס הקליטה והמיון ורואה בנשיקה שלהם בראש בנם "נשיקת מוות" – ואז אתה חייב לברך את החרדים המסרבים לשלוח את ילדיהם אל "מלחמת הנצח". או שאתה מגדף את המשתמטים החרדים – כי אינם נושאים בעול כמו אותם "אוכלי מוות" והוריהם שאתה מקלל השבוע. עקביות לא הייתה מעולם חלק מהמבנה הנפשי של השמאל הקיצוני.

תגיות:
הציונות הדתית
/
ציונות
/
שמאל קיצוני
/
גיוס לצה"ל
/
גיבורים
/
משמעות החיים
/
שבעה באוקטובר
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף