"טוב, קודם כל, השאלון הזה ממש לא מדעי. יש המון משתנים מתערבים, אין benchmarks, שום דבר לא אובייקטיבי, צריך להוסיף ניתוח...".
הוא המשיך לפרט את כל התחלואות של מדעי הפסיכולוגיה ולהציע פתרונות יצירתיים ואנליטיים להפליא. זה הרי מה שלימדו אותו לעשות ביחידה – לנסח בעיות ולפתור אותן, ביצירתיות ואנליטיות מפליאה.
זו הייתה עוד שיחה, אחת מני רבות, שקיימתי עם קצין, קצינה, חיילת או חייל, שעבדתי איתם במסגרת שירות המילואים שלי ב-8200. המכנה המשותף ברור – טראומה, שמתביישים להודות בקיומה; בושה ואשמה לצד הצלחות – ועל הכל אסור לספר; אנשים קרובים שרוצים לתמוך, אבל אין להם סיווג ביטחוני.
מאיפה מתחילים לספר על מה שאסור? כנראה מההתחלה.
הטלפון הראשון שקיבלתי היה מאבא שלי. "קומי, יש מלחמה".
כן. היהירות. כולנו חטאנו בה.
רק לא מזמן עוד הייתי ביחידה. הכרתי את כל האנשים המופלאים שם, וסמכתי על עבודת הקודש שהם עושים. הכרתי את המקורות, מנגנוני ההתרעה, האלגוריתמים, המודיעין. האמנתי ביחידה וביכולתה להתריע ואף למנוע מלחמה. הרגשתי ביטחון באמונה הזו כמו הביטחון בכך שמחר השמש תזרח. לימים הבנתי.
קראתי את כל התחקירים, הידיעות, התכתובות, המסמכים, ההתרעות שיצאו ונפלו על אוזניים ערלות. הבנתי את הטעויות הנגררות, את שרשרת האירועים שהובילה לאסון, את חדלות האישים המשוועת של ההנהגה ושל חלקים מהדרג המבצעי ואנשי המודיעין שכשלו במשימת חייהם. המשימה היחידה שהייתה חשובה.
ברור לי היום איך כל זה קרה ולמה. ועדיין קשה להפנים.
תפקדתי על אוטומט בימים הראשונים. לא הרשיתי לעצמי לחשוב על החברים ושותפיי לעבודה שנרצחו, על בת הדודה שלי שנצורה בממ"ד בכפר עזה, על החיילים שלי ומה שעובר עליהם. רק לתפקד בלי להישבר. בימים הראשונים לא בכיתי. אני לא זוכרת את הבכי הראשון, אני רק יודעת שהוא הגיע הרבה אחר כך.
אובססיה שלא נגמרת
בשבועות ובחודשים מאז, להיות מילואימניקית ב-8200 זה להחליף גאוות יחידה מטורפת בבושה ובכלימה קיומית.
זה להרכין ראש בכל ארוחת שישי למול השאלה החוזרת הקבועה – "תגידי, איך לא ידענו?".
זה לעבוד בתוך יחידה מלאת ילדים (כן, ילדים) מוכי טראומה, מבוכה וכאב, ברגעים הכי גורליים בתולדות המדינה, ולנסות איכשהו, למרות הכל, להצליח לגרום לשינוי.
זה לא להגיע ללוויות, כי את כלואה בחפ"ק.
זה לא לישון חודשים על גבי חודשים. ולא להפסיק לחשוב על המילואים בכל דקת ערות, כדי למצוא עוד פתרון, עוד הברקה, עוד רעיון, עוד יוזמה שתביא את ידיעת הזהב הבאה שתדאג לכך שעוד מישהו יחזור הביתה בשלום.
זה לא להפסיק להיות יצירתית, חדורת מטרה ומוטיבציה, רגישה ואנושית בכל פעולה שאת עושה. חיים של אנשים תלויים בזה.
זה להכיר את האויב כל כך טוב, כל כך לעומק, עד שכשמצליחים לחסל את אותם בני מוות, את מרגישה באיזשהו מקום חסר היגיון, שאיבדת אדם קרוב.
זה לראות כל תמונה, סרטון והקלטה של הזוועות, מתוקף תפקידך.
זה לעבוד תקופה ארוכה על הדבר הכי סודי בעולם, כל כך סודי שזה מייצר מרחק אמיתי מהאנשים שאת אוהבת, כי אסור לך לשתף כלום. עד שבוקר אחד זה בחדשות, כל המדינה מדברת על כך, אבל לאף אחד אין באמת מושג. אפס קרדיט. פתאום הבייבי שלך הוא נחלת הכלל, ולכולם יש מה להגיד.
זה לצאת ב-6:00 בבוקר מחפ"ק מבצעי שבו נאמרו המילים "היהלומים בידינו", ולהיות ב-10:00 בבוקר במשרד עבודת ההייטק הבורגנית שלך, בדיון עם אמריקאים מנותקים על סייבר ו-AI וענן וכסף.
האובססיה הזו לא נגמרת ביום שבו הם חוזרים הביתה, אבל עכשיו הצוהר היחידי שלך לחיים שלהם הוא בסטורי שלהם, יחד עם כל עם ישראל. ובאיזה מקום לא רציונלי לחלוטין את מרגישה שנלקח ממך משהו. במשך חודשים ידעת עליהם כמעט הכל. עכשיו, בצדק גמור, אינך יודעת דבר.
פתאום את רואה אותם בבית, עם המשפחות שלהם, ואת מבינה שוב את מה שבעצם ידעת מזמן – שמעבר למסך הסיגינט והריחוק המקצועי, היו שם אנשים אמיתיים. אנשים שעברו דברים אמיתיים ונוראיים שאת יודעת לדקלם בעל פה, כולל שמות, תאריכים ומקורות.
ולמה לעזאזל שתדעי? באיזו זכות יש לך נרטיב על הטראומה שלהם? את, שישבת בחדר ממוזג, מבינה את חוויית השבי שלהם כנראה יותר טוב מכל אדם אחר שלא היה בשבי בעצמו. אבל לעולם לא תדברי איתם. לעולם לא תחבקי אותם. לעולם לא תוכלי להגיד לה: "זוכרת את היום ההוא? כשקרה הדבר הזה? את לא היית לבד. אני הייתי שם, מבעד למסך, קראתי ושמעתי הכל, ובכיתי יחד איתך".
זה לראות את המצב המחריד של החטופים שחוזרים הביתה בעסקה, ולדעת שיכולת להוציא אותם משם חודשים לפני כן, אם רק המבצע ההוא היה מצליח ולא נכשל כישלון קולוסאלי.
זה להבין לפני כולם מי החטוף שנשאר עכשיו לבד.
זה להתחבק עם החיילת שלך אחרי משמרת ארוכה שבה אסור היה לה להישבר, ועכשיו מותר.
זה לחזור לעבודה המשרדית שלך, או הלימודים, או הזוגיות, או מטלות הבית, אחרי שחווית את כל זה, ואיכשהו להמשיך הלאה בחיים. ולא להתבכיין, כי הרי רוב הזמן עשית יומיות. "אתם לא לוחמים", "לא היית שם". אבל הייתי.
עולה לנו
הנבונים להודות בפני עצמם שהם זקוקים לעזרה (והם ממש לא הרוב) מגלים מציאות אבסורדית – רוב המשאבים מוקדשים, בצדק, לשיקום יוצאי תפקידי חזית ולוחמה. אבל המלחמה הזו יצרה מעגלים רבים של פגיעה, והתפיסה שלפיה רק מי שהיה קרוב מספיק לאש רשאי להיכוות ממנה, שגויה.
נורא שאנשים שמעוניינים לתבוע הכרה ממשרד הביטחון כנפגעי חרבות ברזל, נתקלים בזלזול. קשה שמי שמרחיקים לכת ומחפשים עו"ד שייצג אותם מול משרד הביטחון, מתקשים מאוד למצוא אחד שהוא גם שותף סוד ויכול באמת לייצג את הסיפור של התובע נאמנה. איך מוכיחים פגיעה כשאסור לדבר על האירוע שגרם לה?
ועצוב שחסרים מטפלים שיש להם סיווג ביטחוני מתאים, והטיפול הופך במהרה להתהלכות בין טיפות הסוד. את יכולה לדבר על מה שאת מרגישה, אבל לא על הדבר שגרם לך להרגיש כך. בנוסף, קשה ליצור קהילה שיתופית ותומכת, שכן גם בתוך היחידות ישנו מידור של מידע סודי, ואסור לפתוח קבוצות ייעודיות ברשתות החברתיות. "מלכוד 8200", אם תרצו.
כשהצפתי את הבעיות הללו בפני קב"נים בכירים ביחידות, נעניתי בחוסר אונים משווע – "לא באחריותנו לייצר מאגר של מטפלים ועו"דים בעלי סיווג ביטחוני"; "לקב"נים ביחידה אין קיבולת להכיל מטופלים במילואים" (וגם אם היה, מותר להם לטפל במילואימניקים רק תחת צו מילואים, ויש מחסור קשה בימי מילואים שניתן להקצות לכך); "אין לנו יכולת לארגן אירועי עיבוד נוספים".
הפציעות השקופות של יוצאי היחידות השקופות אולי לא נגרמו מקליע, אבל הן לא פחות אמיתיות. הן נגרמו ממה שראית, ממה ששמעת, ממה שידעת, ממה שעשית, ממה שלא הצלחת למנוע, וממה שאסור לך לספר לאיש. וזה עולה לנו, לכולנו, המון – החל בכמות העובדים שאינם מצליחים לחזור לשוק העבודה, ועד לניסיונות מוצלחים יותר או פחות של פגיעה עצמית ואף התאבדות.
הצילו את המציל
ובחזרה לשיחה הטלפונית עם הקצין הצעיר. "את מבינה מה אני אומר?", שאל.
אני מקשיבה לו כשהוא מסביר לי למה האבחון שעבר לא מספיק טוב. הוא מנתח את המתודולוגיה, מצביע על משתנים מתערבים ומציע מודל טוב יותר. מודל שלפיו הוא דווקא בסדר גמור. אבל הוא לא. הוא נפגע. ורבים אחרים נפגעו איתו.
אלפי נשים וגברים הקדישו – כל אחד ואחת – מאות ימי מילואים כדי למצוא נעדרים, להשיב חטופים, לסכל פיגועים, להגן על כוחות, לאתר אויבים ולהציל חיים. חלק מהדברים שעשו לעולם לא יפורסמו. חלק מהרגעים הגדולים בחייהם יישארו משפט שאסור להם להשלים.
הם ידעו דברים שאסור היה לאף אחד לדעת. ראו דברים שאף אדם לא אמור לראות. נשאו אחריות שאי אפשר להסביר בארוחת שישי.
ואז שלחו אותם הביתה.
אמרו להם לחזור לעבודה. ללימודים. לילדים. לזוגיות. לחיים.
אבל המלחמה חזרה איתם הביתה בצורה שהמערכת לא תמיד יודעת לזהות. לפעמים היא חזרה בתוך אדם שנראה מתפקד לחלוטין, הולך למשרד בבוקר, צוחק עם חברים בערב, ומסביר לפסיכולוג שלו ברצינות תהומית מדוע השאלון שאבחן אותו עם פוסט-טראומה לוקה בבעיות מתודולוגיות. ומבפנים – שבור למיליון חלקיקים זעירים של נשמה מרוסקת.
אלפי נשים וגברים הקדישו את השנים האחרונות לניסיון להציל חיים של אחרים. הגיע הזמן שמישהו יחליט מי אחראי להציל אותם.
התרעות פיקוד העורף