האפשרות המעניינת בעיניי היא שהצורך בשליטה קשור דווקא לתחושת איום. בפסיכולוגיה יש מושג שנקרא Hostile Attribution Bias - ייחוס כוונות עוינות. זו הנטייה לפרש התנהגות עמומה כאילו הייתה מכוונת נגדנו: עובד ששכח לבצע משימה לא פשוט שכח, אלא הוא מזלזל בי; מישהו שלא הגיב מספיק מהר לא היה עסוק, אלא הוא לא מכבד אותי; חריגה קטנה מהוראה אינה טעות, אלא ביטוי ליחס כלפיי.
כאשר זו הדרך שבה אדם מפרש שוב ושוב את המציאות, העולם נעשה מקום שדורש דריכות מתמדת. אנשים אינם ניטרליים עד שיוכח אחרת. הם מהווים איום פוטנציאלי עד שיוכיחו לאורך זמן שאפשר לסמוך עליהם.
ככל שאדם מתקשה לשאת אי-ודאות, הוא מנסה לצמצם אותה מבחוץ. אם אדע בדיוק מי נמצא סביבי, מה הוא עושה, מה הוא חושב, איך הוא מגיב ומה הוא יעשה אחר כך, ארגיש מוגנת יותר. לכן הדברים צריכים להיעשות בדיוק בדרך מסוימת, והאנשים צריכים להתנהג באופן צפוי.
השליטה במקרה כזה אינה ההפך מחרדה, אלא היא אחת הדרכים להתמודד איתה. הבעיה היא שמנגנון כזה נוטה להזין את עצמו. ככל שאני חושדת יותר באנשים, אני מפקחת עליהם יותר. ככל שאני מפקחת עליהם יותר, הם נעשים מתוחים וזהירים יותר לידי. חלקם מתרחקים, חלקם עוזבים, וחלקם בסופו של דבר מדברים עליי. ועכשיו קיבלתי בדיוק את ההוכחה שחיפשתי: צדקתי, אי אפשר לסמוך על אנשים.
הקרב על התואר
אפשר לראות בזה התרברבות. אבל דווקא הספרות על נרקיסיזם פגיע מציעה אפשרות מורכבת יותר. ערך עצמי יציב אינו זקוק לאישור בכל רגע. דווקא כאשר תחושת הערך תלויה מאוד במבט מבחוץ, מתעורר צורך לתחזק אותה: להזכיר הישגים, תארים, חשיבות, אינטליגנציה, קרבה לכוח. ואז נוצר פרדוקס. אני זקוקה מאוד לאנשים אחרים כדי שיאשרו את הערך שלי, אבל אותם אנשים בדיוק מחזיקים בכוח לערער אותו. לכן אני גם זקוקה להם וגם חוששת מהם.
וזה יכול להסביר כיצד גרנדיוזיות וחרדה מתקיימות יחד. "אני טובה מכולם" ו"כולם מנסים לפגוע בי" אינן בהכרח שתי תפיסות סותרות. לפעמים הן שתי דרכים להגן על אותו עצמי פגיע.
ומה קורה כשהמערכת הזאת נמצאת ליד ראש ממשלה? פה הסיפור מפסיק להיות על שרה נתניהו. השאלה החשובה היא מה קורה כאשר אדם שחווה את סביבתו במונחים של איום, נאמנות, בגידה ושליטה, נמצא במשך שנים לצד האדם שמקבל את ההחלטות החשובות ביותר במדינה. לא צריך להאמין ששרה נתניהו יושבת בישיבות קבינט או אומרת לבעלה מה להחליט כדי שהשאלה הזאת תהיה רלוונטית. השפעה יכולה להתרחש שלב אחד קודם: מי בכלל מגיע לעמדת ההשפעה.
לומדים לשתוק
אם אחד אומר "כולם נגדנו" והשני אומר "נכון", החשד אינו נבדק אלא מתחזק. אם אחד רואה ביקורת כרדיפה והשני מאשר שזו אכן רדיפה, נוצרת מערכת סגורה שקשה יותר ויותר להכניס אליה מידע שסותר אותה. ופה בעיניי נמצאת הסכנה האמיתית - לא בהתפרצות זעם במעון ולא בשאלה אם כיסא הונח במקום הנכון.
הסכנה מתחילה כאשר אותה חלוקה של העולם ל"מי איתנו" ו"מי נגדנו" הופכת לעיקרון שלפיו נבחרים האנשים שמביאים את המציאות אל ראש הממשלה. כי ראש ממשלה אינו מקבל החלטות על בסיס המציאות. הוא מקבל אותן על בסיס המציאות שעברה דרך האנשים שהוא הסכים להשאיר בחדר.
התרעות פיקוד העורף