השבעה באוקטובר הוכיח: הוויכוח בין ישראל לפלסטינים אינו על שטח וגבולות | דוד בן בסט

במשך עשרות שנים התקבע בחלקים נרחבים של השמאל והמרכז בישראל הסבר פשוט לסכסוך הישראלי־פלסטיני, שבמרכזו עומדת מחלוקת טריטוריאלית. ישראל תוותר על שטחים, הפלסטינים יקימו מדינה, והסכסוך יגיע בהדרגה אל קיצו. על בסיס התפיסה הזאת נבנו הסכמי אוסלו, התנהלו משאים ומתנים והוצעו לפלסטינים מתווים מרחיקי לכת. אלא שאירועי השנים האחרונות, ובראשם טבח 7 באוקטובר, ערערו אצל ישראלים רבים את ההנחה שעליה נשענה התפיסה הזאת.

השאלה שהם שואלים היום קשה הרבה יותר: ומה אם הסכסוך אינו רק על המקום שבו יעבור הגבול, אלא גם ובעיקר על עצם הלגיטימיות של קיומה של מדינה יהודית במרחב?

אין פירוש הדבר שכל פלסטיני מבקש להשמיד את ישראל, ובוודאי שאין להפוך סכסוך לאומי מורכב להכללה על ציבור שלם. אבל אי אפשר עוד להתעלם מהמשקל העצום שקיבלו בעשורים האחרונים תפיסות דתיות אסלאמיסטיות בזירה הפלסטינית. חמאס אינו מסתיר את השקפת עולמו. מבחינתו, המאבק אינו מסתיים בקווי 1967, והארץ אינה רק טריטוריה הנתונה למו"מ מדיני. היא חלק מתפיסה דתית והיסטורית רחבה בהרבה.

זוהי נקודה שהמערב התקשה להבין. הוא ניסה במשך שנים לפרש את הסכסוך באמצעות מושגים המוכרים לו: גבולות, התנחלויות, ריבונות, זכויות לאומיות והגדרה עצמית. כל אלה אכן מרכיבים חשובים בסכסוך. אלא שהם אינם מסבירים את עוצמת השנאה, את פולחן ה"שהידים", את האדרת המאבק המזוין ואת העובדה שגם לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה בשנת 2005 לא הפכה הרצועה למעבדה לבניית מדינה משגשגת, אלא בהדרגה הפכה לבסיס צבאי של חמאס.

7 באוקטובר היה מבחינה זו רגע מכונן. ישראלים שהאמינו כי שיפור כלכלי, עבודה בישראל והקלות אזרחיות יצמצמו את המוטיבציה לעימות, גילו עד כמה מסוכנת יכולה להיות הנחה המבוססת על כך שהצד האחר פועל לפי אותו היגיון. הטבח לא כוון נגד התנחלויות בלב יהודה ושומרון. בארי, כפר עזה וניר עוז נמצאים בתוך ישראל הריבונית. עבור המחבלים שחדרו אליהם, גם שם היה "כיבוש".

מכאן נובעת ההתפכחות שעוברת היום גם על חלקים בשמאל ובמרכז. ייתכן שהוויכוח על חלוקת הארץ הסתיר במשך שנים שאלה עמוקה יותר, האם התנועה הלאומית הפלסטינית מסוגלת להשלים באמת, לא רק טקטית, עם קיומה של מדינת הלאום היהודית.

אל־ג'זירה אינה רק תחנת טלוויזיה. היא רשת בינלאומית בעלת יכולת לקבוע סדר יום ולהפיץ תמונות ונרטיבים במהירות עצומה. בעולם שבו סרטון בן 30 שניות בטיקטוק או באינסטגרם עשוי להשפיע יותר ממאמר בן אלף מילים, לתמונה הראשונה ולכותרת הראשונה יש משמעות אדירה.

המערכה הזאת מתנהלת במקצועיות. תמונות ההרס בעזה מוצגות שוב ושוב, ולעיתים קרובות במנותק מההקשר של לחימה מול ארגון חמוש הפועל מתוך סביבה אזרחית צפופה. המסר פשוט, רגשי וקל לעיכול: ישראל היא הצד החזק, ולכן היא התוקפן; הפלסטינים הם הצד החלש, ולכן הם הקורבן.

בתוך מסגרת כזאת כמעט שאין מקום לשאלות מורכבות יותר – מי פתח במלחמה, כיצד פעל חמאס בשטניות מצמררת – רצח, אנס וביתר נשים וטף - ואחריותו של שלטון רשע שהשקיע במשך שנים משאבים עצומים בהתעצמות צבאית.

זהו אחד ההישגים הגדולים של המערכה הפלסטינית והאסלאמיסטית בזירת התודעה: הפיכת ההיסטוריה לתמונה אחת והפיכת סכסוך מורכב לסיפור מוסרי.

ישראל, לעומת זאת, ממשיכה פעמים רבות לנהל הסברה כאילו מדובר במסיבת עיתונאים משנות ה־90. עד שהיא מפרסמת תחקיר, מפה או הוכחה, הנרטיב כבר הופץ למיליוני אנשים. בעולם הרשתות החברתיות, מי שמגיע ראשון לתודעה זוכה ביתרון שקשה מאוד למחוק.

המאבק אינו נגד האסלאם ואינו נגד כל פלסטיני. הוא נגד תפיסה השוללת את זכותה של ישראל להתקיים ומקדשת אלימות כאמצעי להשגתה. דווקא ההבחנה הזאת חיונית אם ישראל רוצה לשכנע את העולם.

ההתפכחות צריכה להביא לוויתור על אשליות. הסדר מדיני יכול להתקיים רק כאשר שני הצדדים רוצים לחיות זה לצד זה, ולא כאשר צד אחד רואה בהסכם רק שלב בדרך למטרה אחרת.

לפני ששואלים היכן יעבור הגבול, צריך לשאול שאלה בסיסית הרבה יותר: האם אצל הפלסטינים קיימת נכונות אמיתית לקבל את מדינת ישראל כעובדה קבועה ולגיטימית? טבח 7 באוקטובר נותן לצערנו תשובה שלילית, ומשכך - הוויכוח איננו על שטח, הוא על עצם קיומה של מדינת ישראל.