1. האיום העיקרי על גוש השינוי
העובדה שיש פערים בין המפלגות בגוש לגיטימית ואפילו רצויה. בניגוד לגוש הנגדי, כאן יש סופרמרקט של דעות, גישות ושאיפות, שיכול לדור בכפיפה אחת. העובדה שאין הסכמה ברורה וסופית שהגוש יתלכד סביב ראש המפלגה הגדולה ביותר, היא תקלה אסטרטגית. זה יכול לגרום לאחד השערים העצמיים המרהיבים והמחריבים ביותר שהובקעו כאן אי פעם. אם זה יקרה, זה יהיה בלתי נסלח.
זה לא סופי. כאמור, יש עוד הרבה זמן. בנט לא נשבר, שינה כיוון בקמפיין והוא מתאושש. הוא חורך את השטח, וסרטונים שלו יושב עם מצביעי ימין פוטנציאליים בכל מיני "פרלמנטים" ברחבי הארץ בוראים אותו מחדש. גם המועמד הנוסף, ליברמן, אינו קוטל קנים. האדם המנוסה ביותר על המפה הפוליטית (למעט נתניהו), היחיד שמחזיק רקורד מושלם בנושא הקונספציה ועזה, שומר על יציבות בסקרים עם מגמת עלייה. עד 27 באוקטובר יכולים לקרות דברים רבים, כולל חילופי מקומות בגוש השינוי, בפעם המי-יודע-כמה.
הקולות המגיעים מהקמפיין שלו, ובעיקר מהסיורים והאירועים הרבים שהוא עורך בלב הבייס של נתניהו, לא נראו כאן זמן רב. על פי לא מעט מדידות, הוא הפוליטיקאי הכי פופולרי גם בקרב מצביעי נתניהו, מיד אחרי נתניהו. קשה מאוד לשנוא אותו, וקמפיין הטינופים וההכפשות שמנהלת נגדו מכונת הרעל משיג תוצאה הפוכה.
כך או אחרת, קריאתו של איזנקוט להודיע כבר עכשיו שאחרי הבחירות כולם מתייצבים מאחורי ראש המפלגה הגדולה ביותר היא קריאה נכונה וחיונית. לזכותו ייאמר שקרא אותה לפני שנה, כשהסקרים העניקו לו 6 מנדטים. זו הייתה תפיסתו מאז ומעולם.
תמכתי בכל כוחי בהקמת ממשלת השינוי הקודמת, שבה כיהן נפתלי בנט כראש הממשלה אף שזכה רק ב-7 מנדטים, שהצטמקו ל-6 עוד בטרם הוקמה הממשלה. זו הייתה האופציה היחידה להציל את המדינה, וצריך היה ללכת עליה בכל הכוח. זו הייתה ממשלה שעשתה הרבה מאוד דברים טובים ושיפרה את מצבה של ישראל ומצבו של עם ישראל בכל המדדים. אלא שהיא לא החזיקה מעמד. הלקח שצריך ללמוד ממנה הוא שלא עוד. ראש הממשלה הבא צריך ליהנות מאמון הציבור לא רק בהצבעה בכנסת, אלא גם בהצבעה בבחירות.
2. אין הזדמנות שנייה
מה גורם לי לחשוב שחובה להתייצב כבר עכשיו מאחורי ראש המפלגה הגדולה ביותר? התרחיש הזה: בבחירות מתברר שאיזנקוט הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר. אלא שבנט וליברמן מתאמים עמדות ומפצלים את הגוש. במצעד ראשי המפלגות אצל נשיא המדינה, מתברר שהמנדטים של הגוש מתפצלים בין שני ראשי החץ האלה – איזנקוט ובנט-ליברמן. מן העבר השני, נתניהו משיג את המלצותיהם של כל הח"כים של הגוש החרדי-חרד"לי (שחלקו לא ציוני) שלו. נניח מצב של 50 ממליצים על נתניהו, 30 על איזנקוט ו-30 על בנט-ליברמן.
אסור לתת לו את ההזדמנות. ב-27 באוקטובר, בשעה עשר בערב, צריך להיות ברור לכל ישראלי שגוש השינוי עומד, כאיש אחד, מאחורי ראש המפלגה הגדולה ביותר. במצב כזה, אפשר יהיה לפעול מהר. הרכבת הממשלה תוטל על הנבחר (איזנקוט, ליברמן או בנט), אפשר יהיה להחליף תוך שבוע ימים את יו"ר הכנסת ואת יו"ר ועדת הכנסת, שתי העמדות החולשות על חילופי שלטון וסדרי מנהל תקינים, ולהתחיל במסע השיקום הארוך שמגיע למדינה שלנו.
אם זה לא יקרה, ייווצר ואקום של ספקולציות, הזיות, קונספירציות וטענות. בגוש השינוי תתחיל מהומה שתכלול גם מהלכי סחיטה ואיומים בין השחקנים השונים. נתניהו ינצל את זה כדי לזרוע כאוס. אם אכן יפסיד בבחירות, הוא יטיל ספק בתוצאות, אולי אפילו לא יקבל אותן. הוא ייאחז בכל זיז ובכל בדל אמתלה כדי לשבש את חילופי השלטון. פיצול או בלבול במחנה השינוי יקלו עליו את המלאכה הזאת.
אני אתלבט במי לבחור עד הרגע האחרון ואחליט רק בהתייצבי מול תיבת הפתקים בקלפי. הדילמה לא פשוטה. ליברמן, בנט או איזנקוט, כל אחד מהם ראוי לתפקיד, לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות, כולם מקובלים עליי ומצוידים בכלי עבודה מתאימים לחילוצה של המדינה והבראתה. יש להם גם חסרונות, כמובן, אבל אין לי ספק בנאמנותם למדינה, לחלום הציוני, לדמותה של ישראל כפי ששורטטה על ידי האבות המייסדים. בניגוד לנתניהו, בדילמה בין טובתם האישית לטובת המדינה, כל אחד מהם יבחר בטובת המדינה. אין לי בזה בדל של ספק.
שלושתם נמצאים היום בעיצומו של קמפיין, ושלושתם מבינים שזה הכדור האחרון במחסנית המטאפורית שאמורה להסיט את מדינת ישראל ברגע האחרון ממסלול ההתרסקות שאליו ניווטה אותה קואליציית החורבן. ליברמן הצליח לחדור ללא מעט מעוזים של הציונות הדתית, הוא מייצג את הימין האידיאולוגי החילוני, יש לו תומכים רבים בקהיליית העסקים וההייטק, והוא כבר מזמן לא משויך לעלייה הרוסית, שהפכה די מזמן לישראלית לגמרי.
בנט פועל במעוזי הציונות הדתית המתונה, בפריפריה, ומשחק על יכולות הניהול המוכחות שלו ועל היותו מי שמסמל את האפשרות לשבת ביחד, דתיים וחילונים, ימניים ואנשי מרכז-שמאל, בתוך אותו אוהל ציוני אחד. הוא גם היחיד מביניהם שכבר היה ראש ממשלה.
ואחרי כל האמור לעיל, בואו נסכם: לא, האמירה ש"אחרי הבחירות נדע מה לעשות", אינה מספקת כרגע. הפיצול הזה פוגע במאמץ, פוגע בזרימת המצביעים מגוש נתניהו לגוש השינוי ויכול לייצר מפולת ביום שאחרי הבחירות. נדרשת אמירה אמיצה וברורה של כל ראשי מפלגות גוש השינוי. הימים האלה גורליים מדי ונטל האחריות כבד מדי. לא תהיה הזדמנות שנייה להציל את המדינה. ראו הוזהרתם.
3. הקמפיין הנעלם
אחד מנכסיו הגדולים ביותר היה דונלד טראמפ, אבל זה כבר היסטוריה. ההבטחות ל"ניצחון מוחלט" התפוגגו. ההישגים העצומים של צה"ל במלחמה לא העניקו לנתניהו את הדחיפה המקוּוה, בעיקר כי לא הייתה להם המשכיות. הציבור תשוש ממלחמת הנצח שנכפתה עלינו ומחפש תקווה. הוא לא מוצא אותה אצל נתניהו. יוקר המחיה בשמיים. המנדטים ברצפה. כמעט כל מה שנתניהו נוגע בו, קמל ונובל. הוא קיבל עשרה שריונים ולא מצליח להביא ולו שם אטרקטיבי אחד לרשימה. כל מי ששווה משהו, מסרב.
4. מדינת הדרדסים
המודל ההוא של אריאל שרון, שעשה בדיוק את זה בתבונה פוליטית של אריה זקן, עומד לנגד עיניהם. שרון הבין שנתניהו מתרסק בסביבות שנת 1998. הוא התקרב אליו, ירש את דוד לוי בתפקיד שר החוץ, הלך עם ביבי לוויי פלנטיישן, עודד אותו לחתום על ההסכם, ועמד לצידו כשנפל. הוא התמנה ליו"ר "זמני" של הליכוד אחרי המפלה, וכל השאר היסטוריה.
עכשיו הוא מנסה להוכיח שלא קשר קשר להדיח את נתניהו למחרת 7 באוקטובר. אני מציע לו שישקיע את המיליונים במאמץ להוכיח שהשמש לא זורחת במזרח, שם יהיה לו סיכוי טוב יותר. הוא לא היה היחיד שדיבר על זה באותם ימים. לפחות עשרה ח"כים ושרי ליכוד היו בסוד העניינים. תחשבו על זה: ישראל של הימים הראשונים אחרי הטבח. הכל בוער. הלב מרוסק. העוטף עוד שורץ מחבלים. מאות חטופים. המתים עוד לא זוהו. משפחות נמחקו. יישובים ובסיסים נכבשו ונבזזו. ואלה, גמדי הגינה של משפחת נתניהו, מתעסקים במזימות קטנות של אנשים קטנים עוד יותר.
הדבר היחיד שהם היו צריכים לעשות באותם ימים זה להתייצב מול מצלמות ולהודיע: אנחנו אחראים. אנחנו הובלנו את ישראל לאסון הזה. זו המשמרת שלנו. אנחנו מבקשים סליחה. אחרי המלחמה נתפטר כאיש אחד ונקים ועדת חקירה ממלכתית.
אז מה מניע את ברקת להמשיך לבזות את עצמו? אולי זה עניין של כסף. הוא ומשפחתו השקיעו מאות מיליוני שקלים לאורך שנים ארוכות במאמץ להפוך אותו לראש ממשלה. חבל שלא התייעצו איתי. הייתי מייעץ להם לקנות נדל"ן על הירח, זה היה הרבה פחות גרוע. ברקת היה ראש עיר רע במיוחד בירושלים, היה חבר בקדימה, תמך בהתנתקות ודילג לליכוד כאילו כלום תוך שהוא מאמין שכסף יפתור הכל. ובכן, הוא טעה. כסף פותר הרבה דברים, אבל יש דברים שאפילו כסף לא יפתור. ברקת הוא דבר כזה. חבל שהוא לא מבין את זה בכוחות עצמו.
5. טרור זה טרור
"בכוונת מכוון מובילה אותנו הנהגה משיחית ושליחיה בשטח לכאוס ביטחוני, חברתי ולאומי ולחורבן. כאשר הפיקוד הצבאי מתעלם, מלטף, מגבה ולעיתים שותף ומשתתף, וכאשר הדרג המדיני דוחף, תומך, מממן ומסית – צריך להיות אידיוט, עיוור, או פנאט משיחי כדי שלא להבין לאן זה מוביל. את המחיר משלמים מדינת ישראל והעם היהודי לשמחתם של עוכרי ושונאי ישראל. אבל מה לנו כי נלין, הרי כך היה גם לפני 2,000 שנה".
אני חושב שמנדי מגזים. מפעל ההתיישבות ביו"ש הוא מפעל מפואר. 97% מהמתנחלים הם אזרחים שומרי חוק. תרומתה של האוכלוסייה הזו לביטחון המדינה גבוה לאין שיעור משיעורה באוכלוסייה. בתי העלמין הצבאיים מלאים בבניה. הקטע הוא שמה שמתחולל עכשיו על הגבעות, מזיק בעיקר לה, להתיישבות. ההתנחלויות ישלמו את המחיר. כשהעולם ימאס בנו סופית ויתפוצץ עלינו, המחיר לא ייגבה מ"מדינת תל אביב", אלא ממפעל ההתנחלויות.
הסיפור בקוסרה הוא רק דוגמית. יש אירועים חמורים בהרבה. בלשונו של בלוט, בדיונים סגורים, מדובר ב"נוער שוליים אנרכיסטי". אבל אין לאף אחד ספק ש"נוער השוליים" הזה עוסק בטרור. הם מציקים לפלסטינים בכל הדרכים האפשריות. הם תוקעים אצבע בכל עין שנקרית על דרכם. הם מקימים אוהלים ומאחזים וחוות ונקודות בכל מקום שבא להם, כמה שיותר קרוב לכפרים הפלסטיניים, כדי ליצור חיכוך. הם חיים מהחיכוך הזה. צה"ל נאלץ להיגרר אחריהם, למתוח עד אין קץ את השמיכה הקצרה, לפנות אותם כל לילה, כדי שיחזרו לשטח בבוקר. האלוף אבי בלוט הוא הגרסה המודרנית של סיזיפוס.
הוא מנסה להגדיל את הכלים שיש לו כדי להילחם בהם. המאחזים היחידים שפונו ולא חזרו, הם אלה שפונו בהידברות. זה אפשרי, אבל מוגבל מאוד. עכשיו מתכוננים לנקוט בחילוט כלי רכב שיימצאו במאחזים לא חוקיים, ולהטיל קנסות כבדים. לא ברור אם זה יעזור. מעצרים מנהליים אין, בעוד 3,500 פלסטינים יושבים בזה הרגע במעצרים כאלה. ולא, אני לא משווה את הטרור הפלסטיני לטרור היהודי. שם, עוסקים בטרור עשרות אלפים. כאן, מדובר בכמה מאות, עד אלף. אבל טרור זה טרור, ומי שיתעלם ממנו כשהוא קטן, יקבל אותו גדול. מאוד גדול.
הדירקטיבה של בלוט מהקבינט היא למנוע את עלייתם לקרקע של המאחזים הלא חוקיים. ביד השנייה, הקבינט הקים 104 חוות ומאחזים חדשים, חוקיים. בלוט צריך לתמרן במציאות הזו. הוא גם הונחה לשמור על הרשות הפלסטינית ככתובת שלטונית ועל התיאום הביטחוני עם מנגנוניה. אגב, התיאום הזה נשמר. בקפדנות.
זה המשחק הכפול במיטבו: יד אחת בונה מאחזים חדשים, יד שנייה מנחה להוריד מאחזים חדשים. יד אחת צווחת ללא הרף שצריך לפרק את הרשות הפלסטינית, יד שנייה מנחה לשמור על הרשות הפלסטינית. אף אחד לא מקבל אחריות על שום דבר והיא נופלת, בסוף, על קצין אחד לבד. אבל הסירו דאגה: אם הפורעים האלה יצליחו, באחד הלילות, להבעיר בית פלסטיני על יושביו, לא יהיה מי שיקבל על עצמו אחריות. היא תישאר מוטלת על כתפיו של האלוף אבי בלוט. ואת תוצאותיה תשלם ההתיישבות, נשלם גם אנחנו. האמת היא שאנחנו כבר משלמים.
התרעות פיקוד העורף